הביטחון בצדק האלוהי המוחלט עומד במוקד הדברים, מתוך ידיעה ברורה כי אנשי שקר ומרמה עתידים לבוא על עונשם ולהיות מורחקים מאת הבורא. בקשת הענישה אינה נובעת ממניע אישי או רצון לנקמה, אלא מתוך דרישה לעשיית דין אובייקטיבי ברשעים על עצם היותם שופכי דמים ודוברי שקר [אלשיך].
הפרשנים חלוקים בשאלה כלפי מי מכוונים הדברים. גישה אחת קושרת את הדברים לאירועים בחייו של דוד המלך; יש הסבורים כי הכוונה היא לאנשים שדיברו עליו שקרים בפני שאול המלך, והציגו את עצם כאוהביו בעודם אורבים לדמו [מצודת דוד]. מנגד, יש המזהים את הדמות הספציפית כציון לאחיתופל, שיעץ לאבשלום לרדוף אחרי דוד ולהמיתו בעורמה [אלשיך]. בראייה רחבה והיסטורית יותר, יש הדורשים את הדברים על עמלק וזרעו [רש"י].
בביאור המילים תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, הכוונה היא שה' יאבד ויעקור אותם מלפניו [רד"ק], ויש המוסיפים כי מדובר באובדן מחיי העולם הבא [אלשיך]. המונח אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה מתאר אדם המבקש לשפוך דם מתוך צביעות ואהבה מזויפת [מצודת דוד], או לחלופין, אדם רכיל שמוציא דיבה, שלשונו משולה לחץ שוחט וקטלני [אבן עזרא]. הפועל יְתָעֵב משמעותו שה' מרחיק את אותם אנשים [ביאור שטיינזלץ], והם נמאסים ומתועבים בעיניו [רד"ק, אבן עזרא].
מבחינה סגנונית ודקדוקית, ניכר מעבר בפסוק מפנייה ישירה לה' בגוף שני ("תאבד") לדיבור עליו בגוף שלישי ("יתעב ה'"). תחלופה זו היא דרך התבטאות שגורה בלשון המקרא [רד"ק]. כמו כן, קיים מעבר מלשון רבים ("דוברי כזב") ללשון יחיד ("איש דמים") המרמז על הבחנה בין קבוצת הרשעים הכללית לבין דמות מסוימת ומובילה [אלשיך].
בנוסח המקרא מופיע פסיק (סימן הפסק טעמי) בין המילה יְתָעֵב לשם ה'. הפרדת המילים נועדה להבהיר את פשט הכתוב, לפיו ה' הוא הפועל והוא זה שמתעב את איש הדמים, ולא להפך [אבן עזרא, מנחת שי]. בנוסף, ההפסקה נועדה מטעמי כבוד, כדי להרחיק את המילה "תועבה" משמו של ה' [מנחת שי].