יצא לכם פעם לחשוב איך אנחנו אמורים להרגיש כשאנחנו עומדים להתפלל או נכנסים למקום קדוש? דוד המלך מתאר לנו את המסע המיוחד שהלב שלנו עובר. המילה וַאֲנִי מדגישה שאנחנו שונים מאנשים שעושים רע או מאנשים שמתפללים לפסלים רק מתוך פחד שיקרה להם משהו רע. אנחנו באים אל ה' מתוך בחירה ואהבה.
כשאנחנו אומרים בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אנחנו מבינים שעצם הזכות להיכנס אל הבית של ה' היא מתנה וחסד עצום שלו. אנחנו נכנסים פנימה בשמחה כדי להגיד תודה על כל הטוב שהוא עושה לנו, גם אם אין בידינו מתנה פיזית להביא. אבל ככל שאנחנו מתקדמים אל תוך המקום הקדוש והפנימי ביותר, התחושה שלנו משתנה.
דוד אומר אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. כשאנחנו עומדים מול ההיכל הפנימי ומשתחווים, אנחנו מתמלאים ביראה ובכבוד עצום. זו לא יראה של פחד לקבל עונש, אלא פליאה והתרגשות מול הגדולה העצומה של ה'. ההשתחוויה הזו שומרת עלינו שנישאר צנועים ולא נרגיש גאווה על כך שזכינו להתקרב כל כך. מכאן גם למדו חכמים שתמיד צריך לגשת לתפילה ברצינות, מתוך כובד ראש ובלב מלא כבוד.