המשורר פונה אל ה' בבקשה לגילוי עוצמתו ומלכותו. הבקשה להתרומם בשמים קשורה בקשר הדוק להופעת כבוד ה' בארץ, ויוצרת גשר בין המציאות העליונה להתרחשויות בעולם התחתון.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה רוּמָה מהווה קריאה לה' להתגלות בגדולתו ולהושיע את הנרדפים. באמצעות הישועה יתברר לכל כי ההצלה נתונה לה' בלבד [רד"ק, אבן עזרא]. פעולת ההצלה נועדה לפרסם בארץ את רוממותו של ה' שבשמים [מאירי, ביאור שטיינזלץ], כך שכל מי שישמע על התשועה יספר ויפיץ את כבודו בעולם [אבן עזרא]. על דרך המשל, הבקשה מנוסחת כאילו עד לאותו רגע ה' כביכול לא היה מרומם ולא יכול היה להושיע [רד"ק]. כיוון דומה קושר את ההתרוממות לעשיית דין, ולפיו ה' מתבקש לעשות נקמה ברשעים. כאשר ה' מוציא לפועל משפט צדק, תפארתו מתנשאת בשמים וכבודו נראה בארץ [מצודת דוד].
מנגד, יש המפרשים את הקריאה רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם דווקא כבקשה להסתלקות. לפי גישה זו, ה' מתבקש לסלק את שכינתו מן העולם, משום שבני האדם אינם ראויים שהשכינה תשרה בתוכם, ודווקא מתוך הסתלקות זו יכובד ה' על הארץ [רש"י].
הבנה זו מעוררת שאלה: אם ה' מסתלק ומרומם עצמו לשמים, כיצד יכול האדם לחסות בצלו ולהישמר מפני אויביו? התשובה טמונה בהמשך הפסוק, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. גם כאשר ה' מתרומם לשמים במידת החסד, כבודו – שהוא כנפי השכינה ושפע החיים היורד לעולם – ממשיך לחפוף על הארץ ולקיים אותה, שכן לולא שפע זה היה העולם חרב ואובד [אלשיך].