תהלים, פרק נ״ז, פסוק ד׳

בעת צרה שבה הישועה בדרך הטבע נראית בלתי אפשרית, המשורר שם את כל מבטחו בהתערבות אלוהית ישירה שתכריע את הכף מול אויביו.

בקשתו יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי מבטאת את האמונה כי ה׳, בהיותו אל עליון [אבן עזרא], ישלח את עזרתו [מאירי, ביאור שטיינזלץ] ואת מלאכיו כדי להושיע את המשורר, אף על פי שהוא יחיד מול רבים [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים כי מילים אלו הן למעשה ציטוט לעגני מפי שונאיו של המשורר. האויבים מחרפים אותו וטוענים בגיחוך כי אין לו שום סיכוי להינצל אלא אם כן תרד אליו ישועה מן השמים. על כך משיב המשורר כי אכן, הוא אינו מסתמך על הטבע כלל, אלא רק על ישועה שמימית [מלבי"ם].

המשך הפסוק מתייחס אל האויב במילים חֵרֵף שֹׁאֲפִי. המילה שֹׁאֲפִי מתארת את האויב המשתוקק לבלוע ולהשמיד את המשורר [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמשורר מבקש מה׳ שיושיע אותו מחרפת אויביו לעולם [רש"י, מצודת דוד], וכי ה׳ יבזה וישפיל את רודפיו [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. כאשר בוחנים פסוק זה על רקע רדיפת שאול את דוד, יש המדגישים כי עצם הרדיפה היא ביזיון לדבר ה׳, שכן שאול ידע שדוד נמשח למלך [רד"ק]. עם זאת, דוד מבקש שההצלה תבוא על ידי כך שה׳ ישלח משמים גערה וחרפה בשאול שיעצרו אותו, אך מבלי להמיתו [אלשיך]. המילה סֶלָה משמשת כאן כסימן מוזיקלי, כהדגשה שמשמעותה "אכן", או כנקודת הפסק המורה על מאמר מוסגר [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].

בסיום הפסוק מצהיר המשורר: יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ. הפרשנים מסבירים כי חסד ואמת אלו מייצגים את ההבטחה האלוהית. החֶסֶד הוא עצם בחירתו של דוד למלך מלכתחילה, או שליחת מלאכי רחמים שיגנו עליו מבלי לפגוע ברודפו [רד"ק, אלשיך]. האֱמֶת היא קיום ההבטחה הזו בפועל, על ידי הצלתו מיד שאול ומימוש ייעודו למלוכה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].