ברגעי סכנה מוחלטת, כאשר האויב משלים את הכנותיו לפגוע באדם, מתרחש לעיתים מהפך פתאומי שבו הרשע נופל קורבן למזימתו שלו. המשורר משתמש בדימויים מעולם הציד כדי להמחיש את גודל הסכנה שניצב בפניה. רֶשֶׁת היא פח יקוש שהונח לִפְעָמַי, כלומר לפסיעותיי ולרגליי [מצודת ציון, שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים קושרים זאת היסטורית למרדף של שאול המלך אחר דוד, כאשר שאול הורה לזיפים לעקוב במדויק אחר מקום רגליו של דוד ולרגל אחריו [רד"ק, מאירי].
הביטוי כָּפַף נַפְשִׁי מתפרש בשני כיוונים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאויב הוא זה שהכניע, השפיל וכפה את נפשו של דוד מטה [רש"י, רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. עם זאת, יש המפרשים זאת כפעולה פנימית של דוד עצמו, אשר בראותו את רעת אויביו, הכניע את נפשו שלו בתפילה לפני ה', ודווקא הכנעה זו היא שהובילה להצלתו [אלשיך].
האויבים לא הסתפקו ברשת, אלא כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה. הפרשנים מסבירים כי המילה שִׁיחָה (המנוקדת בחיריק) זהה במשמעותה למילה "שוחה", והיא מתארת בור עמוק וחפירה [רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי, שטיינזלץ]. צירוף הרשת והשיחה ממחיש את שיטת הציידים: לאחר שלכידת הקורבן ברשת נראית מובטחת, מכינים עבורו בור שאליו הוא עתיד ליפול לבסוף [מלבי"ם].
אולם, אז מתרחש צדק פואטי: נָפְלוּ בְתוֹכָהּ. במקום שבו תכננו האויבים להפיל את דוד, שם בדיוק הם נפלו בעצמם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, למרות שהפועל כתוב בלשון עבר, מספר פרשנים מציינים כי זוהי דרכה של לשון הנבואה להשתמש בעבר כדי לתאר עתיד ודאי, ולכן הכוונה היא שסופם של האויבים ליפול בבור שחפרו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. מנגד, יש שרואים בכך תיאור עובדתי של אירוע שכבר התרחש, כמו הרגע שבו שאול נפל לידיו של דוד במערה [מלבי"ם, אלשיך].
מבחינה רעיונית, מהלך זה מיישב את שאלת הבחירה החופשית מול ההשגחה האלוהית. ה' אינו מבטל את בחירתם של הרשעים; הוא מניח להם לתכנן את רעתם ולהכין את המלכודת עד תומה. רק לאחר מכן, הוא שומר על רגלי הצדיק מלהילכד, ומסובב את המציאות כך שהרשעים יפלו לתוך המלכודת של עצמם [אלשיך]. המילה סֶלָה החותמת את הפסוק, מציינת את סיומו המוחלט והנצחי של עניין זה [מלבי"ם, מצודת דוד].