תהלים, פרק נ״ז, פסוק ט׳

קרה לכם פעם שהתעוררתם באמצע הלילה, כשבחוץ חושך מוחלט, וכל מה שרציתם זה רק למשוך את השמיכה ולחזור לישון? תארו לעצמכם מצב שבו אתם קמים בחושך הזה, אבל במקום לחזור למיטה, אתם מרגישים צורך עצום לקום, לנגן ולשיר מרוב תודה. זה בדיוק מה שקורה כאן. מתוך החושך והשקט של הלילה, נשמעת קריאה נרגשת של התעוררות. קודם כל, המשורר פונה אל עצמו ואומר עוּרָה כְבוֹדִי. המילה כבודי מתכוונת לנשמה שלנו, שהיא החלק הכי מכובד והדור בגוף. הוא ממש מבקש מהנשמה שלו להתעורר, לנער את העייפות ולהתכונן לשיר לה׳. אחרי שהנשמה מתעוררת, הוא פונה אל כלי הנגינה שלו וקורא עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר. הוא מבקש מהכלים להצטרף אליו, להתעורר מהשקט של הלילה ולהתחיל לנגן שירי תודה משמחים. בסוף, הוא מכריז הכרזה מיוחדת מאוד ואומר אָעִירָה שָּׁחַר. בדרך כלל, כשהשחר עולה והשמש זורחת, האור מעיר את כל האנשים משנתם. אבל כאן ההפך הוא הנכון. המשורר לא מחכה שהבוקר יעיר אותו, אלא הוא מקדים לקום ולעבוד את ה׳ עוד לפני שהאיר היום, עד שזה נראה כאילו הוא בעצמו מעיר את הבוקר.