סיומו של המזמור מציג תמונה של צדק מוחלט, שבה סבלם של החפים מפשע הופך לשמחה, לביטחון עמוק, ולמקור השראה עבור כל ההולכים בדרך ישרה.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לזהותו של הצדיק. על פי דרך הפשט, דוד המלך מדבר על עצמו כאדם תמים וישר שנידון ונרדף על חינם, בניגוד לרשעים הפועלים בסתר [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. מנגד, על פי דרך הדרש, הפסוק הוא נבואה של דוד על דניאל. הנבואה מתארת כיצד שרי בבל התנכלו לדניאל וטמנו לו מוקשים כדי להשליכו לגוב האריות, ואת הצלתו המופלאה שהובילה בסופו של דבר למפלת אויביו [רש"י, מאירי, חומת אנך].
כאשר יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיהֹוָה, שמחתו נובעת מתשועת ה' [מצודת דוד]. זוהי שמחה של מי שאינו מהרהר אחר מעשי ה' גם כאשר נראה שרשעים מצליחים, מתוך אמונה שה' אינו מוותר ועתיד לשלם שכר טוב לצדיקים [אלשיך]. ממד נוסף מתאר את הצדיק הדבק בה' כצינור רוחני, שעל ידו מושפע שפע לכל העולם [חומת אנך].
מתוך ישועה זו הצדיק וְחָסָה בוֹ, שכן כאשר הוא רואה את עשיית הצדק ומפלת אויביו, הדבר מוביל אותו לחסות בה' ולבטוח בנאמנותו בכל עת [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך].
בעקבות הצלת הצדיק, וְיִתְהַלְלוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. כשם שהצדיק מתהלל בה', כך כל ישרי הלב ילכו בעקבותיו [רד"ק, מאירי]. הם ישבחו את עצמם על שהשכילו לדעת שה' הוא האלוהים [מצודת דוד], ויתפארו על יושר ליבם ועל ביטחונם המוחלט בכך שה' עומד בעזרתם [רש"י]. יתרה מכך, הם יתהללו על כך שעמדו בניסיון, סבלו ולא הרהרו אחר הנהגת ה' בעתות משבר, ועל כן זכותם ושכרם רבים מאוד [אלשיך].