אויבים ומבקשי רעה אינם פועלים תמיד בגלוי; לעיתים קרובות סכנתם הגדולה ביותר טמונה דווקא בחשאיות שבה הם טווים את מזימותיהם. מדובר במתקפה פחדנית ונטולת עכבות, המכוונת נגד אדם חף מפשע שאינו חושד בדבר, ולכן אינו יכול להתגונן.
המילה לִירֹת משמעותה להשליך או לירות חיצים [מצודת ציון, המאירי]. חיצים אלו משמשים כדימוי למלשינות, ללשון הרע או למוקשים שמכינים האויבים בסתר [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. המטרה של חיצים אלו היא התָּם – האדם התמים. דוד המלך מכוון במילה זו לעצמו, שכן התהלך בתמימות וביושר ולא עשה כל רע לאיש מרודפיו [רד"ק].
המתקפה מתאפיינת בשני שלבים של חוסר אונים עבור הקורבן: תחילה היא נרקמת בדרכי עקיפין, כזב ושקר בַּמִּסְתָּרִים [ביאור שטיינזלץ], ולאחר מכן פִּתְאֹם יֹרֻהוּ. האויבים יורים את חיציהם בבת אחת, כך שהקורבן אינו יודע להישמר מפניהם. מכיוון שהסכנה אינה גלויה, לא נותר לו פנאי להינצל, והרעה מתרחשת בטרם יספיק להתגונן או להגיב [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם]. על סמך הבנה זו, יש הסוברים כי הפסוק כולו משמש כבקשה של דוד מה' שיסתיר אותו ויגן עליו מפני אותן פגיעות סמויות [אבן עזרא].
סופו של הפסוק, וְלֹא יִירָאוּ, מציג את עזות המצח של התוקפים, והפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להסבר חוסר הפחד שלהם. גישה אחת מסבירה כי האויבים אינם חוששים מבני אדם או מהקורבן עצמו; מכיוון שהם פועלים במחשכים, הם בטוחים שאיש אינו רואה אותם, ואינם חוששים שהקורבן יוכל לעמוד על נפשו ולהשיב מלחמה [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי מתוך ביטחונם המופרז בהסתרת מעשיהם, התוקפים מאבדים כל פחד ומפסיקים לירא אפילו מה', הרואה את כל הנסתרות [אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי].