אנשים המבקשים להרע אינם מסתפקים בתכנון שטחי, אלא משקיעים מאמץ מחושב בביסוס עלילותיהם, תוך הסוואת כוונותיהם מתוך תחושת חסינות. כאשר הם יְחַזְּקוּ לָמוֹ, כלומר להם או לעצמם [מצודת ציון], דָּבָר רָע, הם פועלים בכמה מישורים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם מחזקים ומעודדים זה את זה לקראת ביצוע המעשה הרע. עם זאת, יש המפרשים כי החיזוק מתבטא בכך שהם מבססים את טענותיהם השקריות באמצעות נימוקים חזקים, ומציגים את רשעותם כאילו הייתה צדק [רד"ק, מאירי]. בנוסף, ייתכן כי עצם העובדה שההמון תומך בהם היא זו שמחזקת את ידם [אלשיך].
לאחר מכן הם יְסַפְּרוּ לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים, כלומר הם נדברים ומתייעצים ביניהם כיצד להסתיר את המלכודות שהם מכינים. מטרת ההסתרה היא למנוע מהקורבן להרגיש בסכנה, פן יישמר לנפשו או יציב להם מארבים נגדיים [אלשיך]. מפרשים שונים קושרים התנהלות זו לאירועים היסטוריים ספציפיים. יש המסבירים כי מדובר באנשים שטמנו פח לדוד המלך וסיפרו עליו כזבים לשאול. בניגוד לאנשים כדואג האדומי שפעלו בגלוי, הללו פעלו במסתרים מתוך פחד שמא דוד ינקום בהם כאשר יעלה לשלטון [רד"ק]. לעומת זאת, אחרים רואים בכך רמז לסיפורו של דניאל, כאשר שרי המלך דיברו אל דריווש בעורמה וגרמו לו לחוקק חוק שנועד להפיל את דניאל, מבלי שהמלך יבין את מטרתם הנסתרת [רש"י, מצודת דוד].
מתוך ביטחון בהסוואה המוצלחת של מעשיהם, הם אָמְרוּ מִי יִרְאֶה לָּמוֹ. אמירה זו משקפת את מחשבתם כי איש אינו רואה אותם, והיא מתפרשת בשני אופנים עיקריים. האחד הוא כפירה בהשגחה, מתוך מחשבה כי ה' אינו רואה את מעשיהם הנסתרים [רד"ק, מאירי]. האופן השני נוגע להטעיית השלטון, מתוך ביטחון גמור שהמלך אינו מרגיש כלל שכל עצתם ומזימתם מכוונות נגד אדם מסוים [מצודת דוד].