כוחו ההרסני של הדיבור הרע מומחש באמצעות דימויים של כלי משחית, המשקפים את הסכנה הטמונה בלשון הרע ובהלשנה [רש"י, המאירי].
המילה שָׁנְנ֣וּ משמעותה חידדו [מצודת ציון, אבן עזרא]. האויבים מחדדים את לשונם כַחֶ֣רֶב כדי להלשין ולהבאיש את שמו של האדם [מצודת דוד, המאירי]. בחלקו השני של הפסוק, הדיבור מושווה לירי חצים. המילים דָּרְכ֥וּ חִ֝צָּ֗ם מתארות את הכנת הלשון לפעולה, בדומה לחץ המונח על הקשת ומוכן לירייה [אבן עזרא, מצודת דוד], כאשר החץ עצמו מסמל את לשון הרע [רש"י].
ישנה הבחנה מהותית בין שני כלי הנשק המוזכרים. החרב מסמלת פגיעה מקרוב, כגון דיבור עז ופוגעני הנאמר ישירות בפניו של האדם, בעוד החץ מסמל פגיעה מרחוק, כדוגמת הלשנה ודיבור רע הנעשים בסתר [מלבי"ם].
סופו של הפסוק מתמקד בביטוי דָּבָ֥ר מָֽר, אשר זכה למספר התייחסויות. גישה אחת מסבירה כי ה"דבר המר" הוא הארס שבו מושחים את החץ. כלומר, אין אלו חצים רגילים אלא חצים מורעלים וקטלניים שנועדו להמית ולגרום נזק מוחלט [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת דוד]. דעה נוספת קובעת כי הביטוי מתייחס לעצם הדיבור הקשה או לפעולה הרעה של האויבים [אבן עזרא, המאירי].
מנגד, מוצגת גישה פסיכולוגית ולפיה הפסוק מתאר אנשים שרעתם גלויה אך אינה מתורגמת למעשה. על פי תפיסה זו, הסכנה מהם פחותה, שכן ה"חץ" שלהם מסתכם באותו דָּבָ֥ר מָֽר – ברגע שהם מבטאים את כעסם באמצעות מילים מרירות, רוגזם שוכך והם אינם ממשיכים לפעולה פיזית [אלשיך].