הבקשה לקרבה אלוהית, לשפע ולהארת פנים שזורה בפסוק זה, המהדהד באופן ברור את מילותיה של ברכת הכהנים העתיקה [ביאור שטיינזלץ]. התפילה מציגה התפתחות מדורגת של קשר: תחילה בקשת חן, לאחר מכן ברכה, ולבסוף גילוי פנים אלוהי.
הקריאה אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ מבטאת בקשה כפולה. רוב הפרשנים מסבירים כי יְחָנֵּנוּ משמעו נטיית חסד ועשיית חנינה עמנו, ואילו וִיבָרְכֵנוּ מבטא תוספת והרחבה של אותה טובה ראשונית [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. סדר הדברים אינו מקרי; כשם שאין לבקש מתנה ממלך בשר ודם בטרם מוצאים חן בעיניו, כך אנו מבקשים מה' שייתן את חננו לפניו, כדי שנוכל להיות ראויים לברכתו [אלשיך].
ייחודו של הפסוק טמון בשימוש בשם אֱלֹהִים, המייצג את מידת הדין. הבקשה היא שאפילו מידת הדין הקפדנית תעניק לנו חן וברכה, שכן כאשר הברכה מוסכמת גם על מידת הדין, היא הופכת לטובה מוחלטת ומתמדת [אלשיך]. באשר למהות הברכה, קיימת קשת של גישות: יש המפרשים אותה כברכה חומרית של שפע טל וגשמים [רש"י, מלבי"ם], בעוד אחרים רואים בה שפע רוחני – סיוע אלוהי להימנע מחטא, לזכות לקיים מצוות, ולעסוק בתורה לשמה [חומת אנך].
שיאה של התפילה מובע במילים יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. הצירוף יָאֵר פָּנָיו מתואר כהראות פנים שוחקות, מאירות ושמחות כלפינו [רש"י, מצודת דוד], המביאות להצלחה בכל מעשינו [רד"ק] ולקבלת תפילותינו ברצון [אבן עזרא]. הארת פנים זו מתבטאת גם בהשגחה פרטית גלויה וניכרת לכל [מאירי], או בגילוי רצון ה' והעברת מסרים ישירים, כדוגמת התשובות שניתנו באורים ותומים [מלבי"ם].
הבחירה במילה אִתָּנוּ במקום "אלינו" נושאת משמעות עמוקה. היא מלמדת על כך שה' מעניק את הברכה בעצמו ולא על ידי שליח, וכן שה' מצרף את רחמיו אל זכויותינו, כך שדרכנו ובזכותנו יואר ויבורך העולם כולו [אלשיך]. בניגוד למלך אנושי, שפניו עלולות להחמיץ ככל שמבקשים ממנו מתנות נוספות, ה' ממשיך להאיר את פניו גם לאחר נתינת הברכה, והארה זו נשארת עמנו לנצח, כפי שמדגישה המילה סֶלָה [אלשיך].