תמונת האבטחה סביב מיטתו של המלך שלמה ממחישה כי גם בשיא תפארת המלכות מקננים פחדים וישנו צורך בהגנה מתמדת מפני איומים נסתרים. שומרים אלו אינם משמשים רק כמשמר כבוד טקסי, אלא ככוח מגן פעיל מפני התקפות פתע ליליות [ביאור שטיינזלץ]. הצורך במשמר פיזי נוצר לאחר ששלמה חטא, שכן לפני כן זכה להגנה רוחנית [תורה תמימה].
ברמה המילולית, השומרים הם אֲחֻזֵי חֶרֶב, כלומר אוחזים את החרב בידם ומוכנים להילחם בשודדי הלילה [מצודת דוד]. צורה דקדוקית זו של המילה היא נדירה במקרא [אבן עזרא]. הם מְלֻמְּדֵי מלחמה, דהיינו מורגלים [מצודת ציון] ובקיאים בתכסיסי הקרב [מצודת דוד]. יתרה מזאת, עַל־יְרֵכוֹ משמעו על צדו [מצודת ציון], כך שלכל שומר ישנה חרב נוספת המצומדת אליו, מוכנה לשליפה מהירה אם החרב שבידו תיפול [מצודת דוד].
לצד הפירוש הפשטני, הפרשנים מציגים מנעד רחב של משמעויות אלגוריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק תיאור של "מלחמתה של תורה" וההתמודדות הרוחנית. החרבות מסמלות את כלי הנשק הרוחניים שניתנו לישראל בהר סיני [צרור המור], או את המסורות וסימני הזיכרון שנועדו לשמר את הלימוד [רש"י]. השומרים עצמם נמשלים לתלמידי חכמים שתורתם מגנה על המלך [תורה תמימה], או לכוהנים הבקיאים בסדר עבודת המשכן [רש"י]. בראייה זו, הפחד בלילות הוא החשש משכחת התורה שתביא לצרות [רש"י], או פחד מפני מלאך המוות וצרות הגלות שנמשלו ללילה [צרור המור].
פרשנים אחרים לוקחים את המאבק לזירה הפנימית והאינטלקטואלית. יש הרואים בשומרים משל לכוחות הנפש העומדים על המשמר מפני פיתויי היצר הרע, כאשר הפחד הוא החשש מנפילה לחשכת החטא [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת כהכנה אינטלקטואלית מוקדמת שנועדה לבטל טעויות פילוסופיות הנובעות מחשכת הבורות [רלב"ג]. גישה ייחודית מתארת את המאבק בין החומר לרוח: כוחות הגוף אוחזים בנפש ומשקעים אותה בחומריות, אך כאשר שורה על האדם רוח נבואה מאת ה', נופלת עליו חרדה עצומה המבטלת את כוחו החומרי ומאפשרת לנפש להתעלות [מלבי"ם].
לבסוף, הפסוק מתפרש גם כהנחיה מוסרית למערכת המשפט ולזיכרון ההיסטורי. על כל דיין לחוש תמיד כאילו חרב מונחת על ירכו וגיהינום, המדומה ללילה, פתוח תחתיו [תורה תמימה, עזרא בן שלמה], כאשר עשיית דין צדק נועדה להציל את ישראל מאותו גיהינום [עזרא בן שלמה]. בנוסף, הפחד בלילות מהדהד את הטראומות הלאומיות, כדוגמת הפחד שנוצר בימי חטא העגל ובליל תשעה באב [ספורנו].