קריאת התפעלות בוקעת ועולה למראה דמות פלאית ומלאת הוד, הצומחת דווקא מתוך השממה. ההופעה המרשימה, הנראית למרחוק, מעוררת את תמיהת הרואים לנוכח הפאר והניחוחות העזים המלווים אותה, בניגוד מוחלט לסביבה המדברית הצחיחה.
הפרשנים מסכימים כי כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מתאר עמודי עשן זקופים וגבוהים כאילן התמר, ויש המוסיפים כי מדובר בעשן סמיך שיש בו ממש [מלבי"ם]. המילה מְקֻטֶּרֶת מציינת הבערת בשמים המפיצים ריח ניחוח, כאשר מֹר וּלְבוֹנָה הם שמות של מיני בושם בעלי ריח עז. הביטוי מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל מתייחס לבשמים שנשחקו ונטחנו דק עד שהפכו לאבק, אותם היה נושא הסוחר הנודד המוכר תמרוקים.
במישור הלאומי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את כנסת ישראל במסעה לארץ ישראל. המדבר אינו רק מקום גיאוגרפי, אלא נקודת הזינוק שממנה התעלתה האומה וזכתה למתנות רוחניות רבות כדוגמת התורה, המשכן, הכהונה, סנהדרין והנבואה [תורה תמימה]. עמודי האש והענן שהלכו לפני המחנה, יישרו את הדרך, שרפו את הקוצים והרגו נחשים ועקרבים, נראו מרחוק כתימרות עשן. אומות העולם, שראו את ענן הקטורת העולה מן המזבח ואת ההשגחה האלוהית, עמדו משתאות ושאלו "מי זאת?" לנוכח גדולה זו [רש"י, מצודת דוד].
ההתבשמות במור ולבונה מסמלת את ההזדככות הרוחנית של העם במעמד הר סיני. המור, הידוע כחומר המועיל להעברת ארס, משול לסילוק זוהמת החטא, והלבונה מסמלת את הלבנת העוונות וההיטהרות על ידי קבלת התורה ופרטי המצוות [אלשיך, צרור המור]. מנגד, יש המזהים בפסוק נימה של ביקורת ומציינים כי לולא חטא המרגלים, היו ישראל נכנסים לארץ מיד ובדרך נס כתימרות עשן, אך בגלל החטא נאלצו בסופו של דבר להילחם בכלי נשק [ספורנו].
רובד פרשני נוסף קושר את הניחוחות לאבות האומה. המור, שהוא ראש לבשמים וריחו מופץ רק כשהוא באש, רומז לאברהם שהיה ראש לצדיקים והתפרסם רק כאשר ניצל מכבשן האש. הלבונה רומזת ליצחק שנחשב כאילו הוקרב על גבי המזבח כקומץ לבונה. אבקת הרוכל מסמלת את יעקב, שזכה לברכות בזכות האבק שהעלה בעת מאבקו עם המלאך [תורה תמימה].
במישור הפילוסופי והנפשי, יש הרואים בפסוק משל לעליית הנפש והתנתקותה מהגוף החומרי. כשם שהאש מפרידה את החלקים הקלים והרוחניים מן החומר הכבד ומעלה אותם כעשן, כך אש האהבה לה' מזככת את מידות הנפש מעפרוריותן ומעלה אותן לדרגה רוחנית טהורה [מלבי"ם]. אחרים מפרשים את הפסוק על התפתחות השכל האנושי, כאשר העלייה הישרה כתימרות עשן מסמלת את חכמת המדעים והמתמטיקה, שבהם ההוכחות הן מוחלטות והולכות ביושר, והן מהוות הכנה הכרחית לחכמת האלוהות [רלב"ג]. מבחינה פנימית ונסתרת, הפסוק מתאר את השכינה ההולכת לפני המחנה, המקבלת את השפעתה משתי מידות מנוגדות המסומלות בבשמים: המור האדום רומז למידת הגבורה, והלבונה הלבנה רומזת למידת החסד [עזרא בן שלמה, נחל אשכול].
לבסוף, הפסוק נדרש גם על אישים ספציפיים. מצד אחד, הוא מתאר את אלישבע בת עמינדב שזכתה לגדולה יוצאת דופן במדבר כשראתה את קרוביה נוטלים את כל תפקידי ההנהגה, אך שמחתה נהפכה לאבל ולתימרות עשן עם מות בניה נדב ואביהוא. מצד שני, הפסוק משמש כשיר הלל לתלמידי חכמים מובהקים, כדוגמת רבי אלעזר ברבי שמעון, שהיו בקיאים בכל מקצועות התורה, ממש כמו קופת הרוכל המכילה בתוכה את כל סוגי הבשמים [תורה תמימה]. ויש אף שראו באבקת הרוכל רמז לאומנותם של בני משפחת בית אבטינוס, שהיו מומחים בהכנת קטורת הסמים בבית המקדש [תורה תמימה].