חיפוש נואש בשעת לילה מוביל למפגש עם דמויות סמכות ושמירה, וגורר אחריו שאלה ישירה וחסרת עכבות. ברובד הפשטני, ההתרחשות מתקיימת בעיר ממוסדת, ככל הנראה ירושלים, שבה מסייר משמר לילה. מתוך אהבה עזה וגעגועים, האישה משליכה מנגד את הבושה, חורגת מן המוסכמות החברתיות ופונה אל הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר בתקווה שהם יֵדעו להכווין אותה. היא שואלת אותם אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם, אך נראה כי אינה זוכה לכל מענה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא קריאת הפסוק כמשל היסטורי ולאומי, שבו השומרים מסמלים את מנהיגיה הרוחניים של האומה. הדעה הרווחת מזהה את השומרים כמשה ואהרן, אשר שמרו את משמרת הקודש והנהיגו את העם. על פי קו מחשבה זה, כנסת ישראל, הנמצאת בנזיפה והסתר פנים, פונה למנהיגיה ושואלת אותם לגבי ה': מה מצאתם בפיו, והאם סלח לי? אולם, אין בידם נבואה והם אינם משיבים לה [רש"י, אבן עזרא, עזרא בן שלמה, ספורנו, מצודת דוד, שפתי חכמים]. לעומת זאת, יש המזהים את השומרים עם מנהיגי תקופת גלות בבל, מרדכי ואסתר, אשר הוכיחו את העם והחזירו אותו למוטב. לפי פירוש זה, שאלת האומה מבטאת את הכשרת הלבבות ואת הקבלה המחודשת של התורה והאמונה באותם ימים [צרור המור].
לצד הפירוש הלאומי, קיימת גישה פילוסופית ונפשית הרואה בעיר משל לגוף האדם, ובחיפוש ביטוי לתשוקתה של הנפש לשלמות רוחנית ולהתקרבות אל ה'. יש המפרשים כי השומרים הם החושים הפיזיים של האדם, הקולטים את המציאות ומעבירים אותה אל כוח הדמיון, והנפש פונה אליהם מתוך חשק עז להשגת אותה שלמות [רלב"ג]. מנגד, יש הרואים בשומרים הנמצאים בקצה העיר סמל לגבול האחרון של הקיום הפיזי. הנפש, ברוב תשוקתה אל ה' שהולכת וגוברת, מתפשטת מן החומר ומגיעה עד לקצה גבול הגוף, כמעט יוצאת ממנו לחלוטין במסעה הרוחני [מלבי"ם].