קריאה נרגשת מופנית אל הקהל לצאת ולהתבונן ברגע שיא של התאחדות, שמחה והכתרה מלכותית. ברובד הפשטני, הקריאה מזמינה את קהל הנוכחים להביט במלך שלמה ביום חתונתו ושמחתו [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. אולם, מבעד לפשט, מסתתרת מערכת יחסים עמוקה בין ה' לכנסת ישראל, וכן משל פנימי על כוחות הנפש של האדם.
הקריאה אל בְּנוֹת צִיּוֹן אינה מכוונת בהכרח לנשים, אלא לבניה של האומה. הפרשנים מסבירים כי המילה נגזרת מלשון ציון והיכר, ומכוונת לבני ישראל המצוינים ומופרשים במצוות כמו מילה, תפילין וציצית, וכן בלימוד ההלכה [רש"י, תורה תמימה, צרור המור]. גישה נוספת רואה בהם את הצדיקים שבאומה, שנפשותיהם קשורות לציון שהיא הנקודה המרכזית של העולם [אלשיך].
כאשר הפסוק מזמין להתבונן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הוא מכוון כלפי ה', המלך שהשלום שלו. זהו המלך שברא את העולם בשלמות והרמוניה, ועושה שלום בין ניגודים בבריאה, כדוגמת אש ומים או בין מלאכים המייצגים חסד ודין [תורה תמימה, עזרא בן שלמה].
הפסוק מתאר את המלך מעוטר בָּעֲטָרָה (כתר) בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ (מלשון חתן) וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיום החתונה מסמל את מעמד מתן תורה בהר סיני, שבו ישראל קיבלו עליהם את עול מלכותו של ה' והתקשרו עמו. יום שמחת לבו מסמל את חנוכת המשכן במדבר או את חנוכת בית המקדש [רש"י, תורה תמימה, צרור המור, ספורנו]. בהקשר זה, כנסת ישראל קוראת לאומות העולם לצאת ולראות את העטרה שהעניקה לה' במתן תורה, כהוכחה לכך שהיא ראויה לאהבתו בזכות עצמה, ולא רק בזכות אבותיה [מצודת דוד]. מנגד, יש המצביעים על הבדל רוחני בין המבנים; למרות שבית המקדש הראשון היה מפואר ועשיר יותר, חנוכת המשכן במדבר ייצגה מדרגה גבוהה וטהורה יותר של השראת שכינה, בטרם חטאו ישראל [ספורנו].
ביטוי מפתיע בפסוק הוא שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ. כיצד אם מעטרת את בנה ביום חתונתו? הפרשנים מסבירים כי המילה "אמו" נדרשת מלשון "אומתו" – כלומר, עם ישראל הוא שמעטר את ה' [רש"י, תורה תמימה]. כדי להסביר את גודל החיבה, מובא משל למלך שאהב את בתו כל כך, עד שקרא לה "אחותי", ולבסוף מרוב אהבה רומם אותה למעמד של "אמי". כלומר, ה' העניק לישראל מעמד של כבוד ושררה רוחנית עליונה [רש"י, שפתי חכמים]. העטרה עצמה מסמלת את אוהל מועד המעוטר בצבעים מרהיבים, או את המצוות, התפילות והמעשים הטובים של ישראל, שמתקבצים יחד לכדי כתר רוחני לראשו של ה' [רש"י, תורה תמימה, צרור המור, עזרא בן שלמה]. פירוש ייחודי נוסף מציע שהעטרה אינה חפץ פיזי, אלא סמל לענווה; ביום חנוכת המזבח, המלך שלמה קיבל תוכחת מוסר מאמו בת שבע על כך שהתעכב עם בת פרעה, ויכולתו לקבל את התוכחת בהכנעה ביום שמחתו הגדול, היא העטרה האמיתית שלו [אלשיך].
לצד הפירוש הלאומי, קיימת גישה פילוסופית ופסיכולוגית הרואה בפסוק משל למאבק הפנימי באדם. בְּנוֹת צִיּוֹן מייצגות את כוחות החומר והגוף. הנפש הקדושה קוראת להם לצאת ולהיפרד ממנה, כדי שלא יפריעו לה להתייחד עם השכל והרוחניות, המיוצגים על ידי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. ביום ההתאחדות השלמה של הנפש עם השכל (יום החתונה), אפילו המקור החומרי של האדם (אמו) נרתם לעבודת ה' ומשלים את השמחה הרוחנית [רלב"ג, מלבי"ם].