הרעיה מצהירה על מסירותה לאהובה ומציינת כי היא נתונה לו במלואה, בעוד שתְּשׁוּקָתוֹ, כלומר החשק והעריגה העזה שלו, מופנית אליה באופן בלעדי. במישור הלאומי, כנסת ישראל מכריזה על נאמנותה לה', קשר של מסירות הדדית שאינו ניתק גם בקשיי הגלות וטרדות הפרנסה. מתוך כך מתגלה פלא, שכן על אף שהיה מצופה שהאדם ישתוקק אל בוראו, דווקא ה' הוא שמתאווה יותר מכל לשכון בתוך עמו. כמיהה אלוהית זו נובעת מענוותם של ישראל, אשר גם כאשר מוענקת להם גדולה הרמוזה במילה אֲנִי, הם מבטלים את עצמם לחלוטין בפניו. בסופו של דבר, אהבה הדדית זו עתידה להגיע למימושה המלא בבוא הקץ ולהוביל לדבקות העמוקה ביותר של הנשמה במקורה.
שיר השירים, פרק ז׳, פסוק י״א
אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ׃ {ס}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.