רגע השיא של האהבה מתגלה כאשר המציאות כולה בשלה, פורחת וממתינה למימושה. הרעיה מכריזה כי כל ההכנות הושלמו, והיא שמרה את המיטב עבור דודה (ביאור שטיינזלץ).
המילה הַדּוּדָאִים מתייחסת לצמח בעל צורה המזכירה דמות אדם (מצודת ציון). ברובד הפשט, פריחתם המאוחרת של הדודאים, המבשילים רק בעונת קציר החיטים, מעידה כי עבר זמן רב של ציפייה עד לרגע זה (ביאור שטיינזלץ).
הפרשנים מציעים מגוון גישות סמליות לריחם של הדודאים. גישה אחת קושרת אותם לדודאים שמצא ראובן בשדה, אשר בזכותם נולדו השבטים יששכר וזבולון, המסמלים את השילוב האידיאלי בין לימוד תורה לתמיכה כלכלית (תורה תמימה, צאינה וראינה). גישה אחרת רואה בדודאים סמל לאנשים הפשוטים ואף לפושעי ישראל. ממש כפי שירמיהו הנביא חזה את סלי התאנים הטובות והרעות, כך גם הדודאים מסמלים את כלל העם, כולל אלו שחטאו, אשר מתוך ייסורי הגלות שבים בתשובה, מתמלאים במצוות ומפיצים ריח טוב של רצון להתקרב לה' (רש"י, צרור המור, תורה תמימה, מצודת דוד). מנגד, יש הרואים בדודאים סמל דווקא לבחורי ישראל הטהורים שמעולם לא טעמו טעם חטא (תורה תמימה). לעומת זאת, גישה ביקורתית יותר מפרשת את ריח הדודאים, שהם צמח בר המופקר בשדה לכל עובר ושב, כסמל למעשים וחכמות חיצוניות שאינם מוקדשים לה' לבדו, אלא נעשים מתוך פניות אישיות והנאות גופניות (מלבי"ם).
הביטוי מְגָדִים מתאר פירות משובחים ומתוקים (מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ). התיאור וְעַל פְּתָחֵינוּ מתפרש כסמל לשפע הזכויות ושכר המצוות של כנסת ישראל, הממתינים ומוכנים להתגלות ברגע שבו ייפתח שער של רחמים (רש"י, אלשיך, צרור המור). הפתחים מסמלים גם את בתי המדרשות, שבהם נאגרים פירות העיון והמעשה (ספורנו), וכן את הצניעות והנאמנות של בנות ישראל השומרות את עצמן לבעליהן (תורה תמימה). ברובד הביקורתי, הימצאות הפירות על הפתח בלבד מסמלת מצוות הנעשות באופן חיצוני וללא נשמה, ולכן נותרות בחוץ ואינן נכנסות אל חדרי הלב (מלבי"ם).
כנסת ישראל מתפארת בשילוב שבין חֲדָשִׁים לבין יְשָׁנִים. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בחיבור בין תקופות ורבדים שונים בעבודת ה': שילוב בין התורה שבכתב הקדומה לבין התקנות והסייגים שחידשו חכמים בכל דור כדי לשמור עליה (רש"י, צרור המור, נחל אשכול, תורה תמימה); חיבור בין זכויותיהם של אבות האומה הקדמונים לבין המעשים הטובים של הדור הנוכחי (אבן עזרא, אלשיך); וכן שילוב בין חכמתם של דורות הראשונים לתובנות החדשות של תלמידי החכמים בדורות המאוחרים (תורה תמימה, ספורנו, רלב"ג). עם זאת, מצב שבו המצוות הישנות נעשות רק מתוך הרגל כשגרה שחוקה, נחשב לחסרון (מלבי"ם).
המילה צָפַנְתִּי משמעותה הטמנה והסתרה (מצודת ציון). בסיומו של הפסוק, כנסת ישראל מצהירה כי את העיקר היא שמרה בסוד. כל המעשים, התוספות והגזירות לא נועדו לשם קבלת שכר או גאווה, אלא הם מוצפנים בלב פנימה, מוקדשים באהבה טהורה לשמו ולעבודתו של ה' בלבד (רש"י, מלבי"ם, נחל אשכול, צרור המור). החכמה והתורה מוצפנות גם בספריהם של חכמי ישראל לדורותיהם (ספורנו, רלב"ג). בתגובה למסירות זו של העם, מבטיח ה' מידה כנגד מידה: כשם שישראל צופנים עבורו מצוות ומעשים טובים בעולם הזה, כך הוא צופן להם לעתיד לבוא שכר נצחי ואוצרות עצומים, העולים לאין שיעור על מעשיהם (תורה תמימה).