דימויים עזים של טעם, יין ושפתיים נעות מבטאים כמיהה עמוקה לקרבה ולהתאחדות. מבעד לתיאור הפיזי של אהבה שבה המילים והנשיקות מתוקות כיין ומעוררות את האהובים גם בשנתם, חושפים הפרשנים רובד רוחני העוסק בכוחו של הדיבור, בנאמנות ובקשר שבין הדורות.
המילה וחכך מתייחסת לאיבר הדיבור הנמצא מעל הלשון, ומסמלת את האמירות, התשובות והחכמה הפנימית. הדיבור נמשל לצירוף כיין הטוב - יין המשמח את הלב, שטעמו וניחוחו נשארים לאורך זמן. המילה למישרים מתארת תנועה חלקה ונעימה, אך גם מצביעה על יושר, אמת וענווה. הפועל דובב משמעותו להרחיש, להניע או לעורר לשיחה את צירוף המילים שפתי ישנים, הלוא הם האנשים הרדומים או אלו שכבר הלכו לעולמם.
על פי הפשט, הרעיה מצהירה כי דיבורה ואהבתה, המשולים ליין, מכוונים אך ורק לאהובה. אהבה זו כה עזה, עד כי גם בעת שינה שפתיה רוחשות ומדובבות את שמו מתוך תשוקה [מלבי"ם].
ברובד הסמלי, החיך והיין מייצגים את לימוד התורה והתפילה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בחיך רמז לתורה שבעל פה ולדברי חז"ל, שהם חביבים ומתוקים כתורה שבכתב המשולה ליין. תפילות ועסק התורה מתקבלים ברצון ובשמחה לפני ה׳ [מצודת דוד, תורה תמימה]. בנוסף, החיך מסמל את יכולת התוכחה. כאשר אדם מוכיח את חברו, עליו לעשות זאת בנועם כיין הטוב, מתוך כוונה טהורה להגיע לאמת וליישר את ההדורים, ולא לשם ניצחון בוויכוח [ספורנו]. הרלב"ג לוקח זאת לעולם השכל, ומסביר כי החכמה והשכל מכינים את האדם להתיישר ולהתחבר לשפע האלוהי, ובכך מעוררים לחיים את הפוטנציאל השכלי הרדום שלו.
מוטיב מרכזי נוסף הוא נאמנותה של כנסת ישראל. כאשר אומות העולם מנסות לפתות את ישראל, האומה משיבה להן באמונה וביושר כי היא שומרת אמונים לה׳. תשובה זו, שאינה נאמרת במרמה, גורמת לאבות האומה לשמוח בקברם ולהודות על חלקם [רש"י, שפתי חכמים]. נאמנות זו משתקפת גם במסירות הנפש של הדורות המאוחרים, כמו חנניה, מישאל ועזריה, שהמשיכו את דרכם של האבות שמסרו את נפשם. בזכות קבלת התורה והליכה בדרך זו, ה׳ אוהב את האבות הישנים בקברם, בעוד שאילו ישראל היו מסרבים לתורה, ה׳ היה הופך חלילה לאויבם [תורה תמימה]. המלבי"ם מוסיף כי במעבר מן העולם הזה, הנפש דוחה את יצרי הגוף וחוזרת אל ה׳, מקור היושר, בעוד השפתיים הגוססות מדובבות את רצונה לשוב למעונה השמימי. ויש הרואים בכך את תפילתם של ישראל בגלותם, המהווה מליץ יושר עבורם [עזרא בן שלמה].
חלק ניכר מהפרשנים מתמקד בביטוי דובב שפתי ישנים כתיאור הקשר החי שבין תלמידי החכמים לדורותיהם. כשם שיין חזק גורם לאדם ישן לדבר [מצודת דוד], כך כאשר אדם אומר דבר הלכה בשם אומרו, שפתיו של החכם שנפטר רוחשות ומדובבות בקבר [תורה תמימה, חומת אנך, נחל אשכול]. רעיון זה מקבל דימוי ציורי: כשם שיין המאוחסן בחבית סגורה תוסס ומתנועע מעצמו בעונת דריכת הענבים, אפילו ממרחק רב, כך הזכרת שמו של חכם מעוררת את שפתיו בעולם האמת [חומת אנך]. כדי לזכות לכך, על הלומד להזכיר את דברי הראשונים והאחרונים מתוך ענווה וכובד ראש, ולהוסיף על חכמתם [ספורנו, נחל אשכול]. בסופו של דבר, דבריו וחכמתו של האדם הם הזיכרון האמיתי שלו, ורוחו ממשיכה לחיות ולהדהד בעולם באמצעות הדברים שהגה בשפתיו בחייו [תורה תמימה].