השבחים המופנים אל הרעיה מתארים את יופיה המושלם מן הרגליים ועד לראש. כיוון זה של קילוס, הנבנה מלמטה למעלה, נועד למשוך את הרעיה ולקרב אותה, בניגוד לשבחים הנאמרים מן העליונים לתחתונים שמטרתם להוריד את השכינה לעולם [רש"י].
על פי הפשט, הפסוק מתאר את יופיים של פְעָמַיִךְ, כלומר הפסיעות או הרגליים [שטיינזלץ, אבן עזרא, מצודת ציון], כשהן נתונות בַּנְּעָלִים המהודקות להן במידה מושלמת [מצודת דוד]. הרעיה מכונה בַּת־נָדִיב, בת אצילים, ומתואר כי חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ, שהם עיגולי מפרקי הרגליים, יפים ממש כְּמוֹ חֲלָאִים – תכשיטים עגולים ומשובצים [שטיינזלץ, אבן עזרא, מצודת ציון]. תכשיטים אלו אינם פשוטים, אלא מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן, יצירת מופת של חרש מומחה [מצודת ציון, אבן עזרא]. יש הסבורים כי דברי השבח הללו נאמרים מפי אומות העולם או בנות ירושלים, המנסות לפתות את הרעיה לחבור אליהן בזכות יופיה והדרה [רש"י, מלבי"ם, שפתי חכמים].
ברובד הלאומי והסמלי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בכנסת ישראל. הכינוי בַּת־נָדִיב מכוון להיותם של ישראל בניו של אברהם אבינו, שנקרא "נדיב" על שום נדבת לבו לקרב גרים לאמונה בה' [תורה תמימה, מצודת דוד, אלשיך]. הקריאה מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים מתפרשת כשיר הלל ליופיים של רגלי ישראל בשעה שהם עולים לרגל לירושלים בשלושת הרגלים [תורה תמימה, רש"י, מצודת דוד]. המילה בַּנְּעָלִים נדרשת מלשון "נעילה" וסגירה: מצוות העלייה לרגל מגנה ונועלת את בתיהם של ישראל מפני כל רע בהיותם רחוקים מבתיהם [תורה תמימה, מצודת ציון]. כמו כן, הדבר מבטא את ההדדיות בין ה' לישראל – העם נועל את עבודת השדה בחג הסוכות כדי לעלות לרגל, וה' נועל את הגשמים בחג הפסח כדי לאפשר את קציר התבואה [תורה תמימה].
בהמשך לכך, חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ מסמל את הקפת העזרה בבית המקדש במהלך הרגל, תנועה מעגלית שהופכת את ישראל לחמודים ורצויים כתכשיטים [מצודת דוד]. פירוש נוסף קושר את המילים למבנה המקדש עצמו: המילה חֲלָאִים מתפרשת מלשון חלל, והיא מרמזת ל"שיתין" – הנקבים והחללים שתחת המזבח שירדו עד התהום, והם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן, מעשה אומנותו של הקב"ה שנוצרו מששת ימי בראשית [תורה תמימה, רש"י]. גישה היסטורית אחרת רואה כאן רמז למצוות ברית המילה הניתנת בין הירכיים. למרות שהמילה גוררת לעיתים חולאים וסכנות תחת ידי המוהל (הוא האָמָּן), ישראל ממשיכים למסור את נפשם עליה [תורה תמימה].
ברובד הרוחני, הפסוק עוסק בלימוד התורה ובסודותיה. כשם שהירך נמצאת במקום נסתר בגוף, כך חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ רומז לתקופות של גזירות שבהן יש ללמוד תורה בסתר, כשהתורה עצמה היא אומנותו של ה' [תורה תמימה]. הירכיים הנסתרות מסמלות גם את סתרי התורה וטעמי המצוות העמוקים. סודות אלו משולים לתכשיטים מורכבים שעשה מומחה, שלעיתים האדם אינו יודע כיצד לענוד אותם כראוי עד שהאומן עצמו ידריך אותו [ספורנו].
מנקודת מבט חברתית-רוחנית, הפסוק מציג שתי קבוצות של צדיקים. פְעָמַיִךְ מייצג את אלו שיוצאים מביתם ומכתתים את רגליהם כדי ללמד ולהדריך את העם, והם שמורים ומוגנים על ידי מלאכים המשמשים להם כנעלים. לעומתם, חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ הם תלמידי החכמים היושבים קבועים במקומם בבית המדרש. אף שהם יקרים כתכשיט, אם אינם יוצאים ללמד הם משולים לתכשיט שהוא רק מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן אך אינו נענד בפועל, ולכן מעלתם של המלמדים בחוץ גדולה יותר [אלשיך].
לבסוף, ברובד הפילוסופי, הפסוק מתפרש כדיאלוג בין הגוף לנשמה. כוחות הגוף מזכירים לנשמה (היא בַּת־נָדִיב, בת אלוהים) שכל יופיה ופעולותיה בעולם הזה מתאפשרים רק כאשר היא עוטה את הגוף החומרי, המשול לנעליים (בַּנְּעָלִים). ברגע שהנשמה תפשוט את הגוף, תפסק התנועה והיכולת להשפיע בעולם החומר [מלבי"ם]. מנגד, יש שפירשו כי הנעליים מסמלות דווקא את המקרים החומריים המעכבים ונועלים את הנפש מהשגה שכלית שלמה, כאשר השכל הפועל הוא ה"נדיב" המדריך אותה [רלב"ג].