קריאה דרמטית וכפולה מהדהדת בחלל, מופנית אל דמות פלאית הנדרשת לשוב ממקומה, בעוד היא עצמה שרויה בקונפליקט בין עולמות. הפנייה המרובעת, והתשובה המורכבת שהיא מספקת, טומנות בחובן מתח עמוק בין גלות לגאולה, בין חומר לרוח, ובין ישראל לאומות העולם.
המילה שׁוּבִי מוטעמת בכל ארבע הפעמים מלעיל [מנחת שי]. החזרה המרובעת על קריאה זו נועדה לחיזוק וזירוז [מצודת דוד], והיא מסמלת את ארבע המלכויות ששלטו בישראל והגלויות שמהן האומה עתידה לשוב [תורה תמימה, צרור המור], או את ארבעת השלבים שעל הנפש לעלות כדי לשמש מרכבה לשכינה [אלשיך].
זהות הקוראים לשוב שנויה במחלוקת. במישור הפשטני, אלו בנות המחוללות יחד וקוראות ליפהפייה שבהן לחזור למעגל הריקוד [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. במישור הלאומי והרוחני, יש המפרשים כי זהו קולו של ה' הקורא לישראל לשוב מהגלות אל ארצם [מצודת דוד, אבן עזרא, עזרא בן שלמה], או קריאתם של הנביאים המעוררים את העם לתשובה [ספורנו]. מנגד, יש הסבורים כי אומות העולם הן אלו שפונות לישראל, אם מתוך ניסיון לפתות אותם לעזוב את בוראם ולהתבולל בתוכן [רש"י, תורה תמימה], ואם מתוך דרישה שישובו אל ה' [אלשיך]. גישה אלגורית נוספת רואה בכך את תחינתו של הגוף החומרי אל הנשמה הקדושה, המבקש ממנה שלא תעזוב אותו [מלבי"ם].
הקריאה מופנית אל הַשּׁוּלַמִּית. אין מדובר בשם פרטי [ביאור שטיינזלץ], אלא בכינוי הנגזר משורש "שלם" או "שלום". היא מסמלת את האומה או הנשמה השלמה באמונתה [רש"י, צרור המור], במידותיה [מצודת דוד] ובהשגתה השכלית [רלב"ג]. כמו כן, הכינוי מתאר אומה שנועדה לנווה שלום, שמקיימת את העולם ומביאה אליו את כל הטוב והשלום [תורה תמימה]. פירוש אחר גוזר את המילה משם מקום, ומזהה את השולמית כבת העיר שלם, היא ירושלים [אבן עזרא].
ההבטחה הנלווית לקריאה היא וְנֶחֱזֶה בָּךְ, כלומר נסתכל ונתבונן בך [מצודת ציון]. אם אומות העולם הן הדוברות, הרי שהן מבטיחות להעניק לישראל שלטון, תפקידים רמים וגדולה חומרית אם רק יצטרפו אליהן [רש"י, תורה תמימה]. אך אם ה' ומלאכיו הם הדוברים, ההבטחה היא להשלים את רצונה של האומה [מצודת דוד], להשרות שוב את השכינה ואת רוח הנבואה בישראל [ספורנו], או שהמלאכים עצמם יזכו לחזות בכבוד ה' דרך עם ישראל [צרור המור]. מבחינה פילוסופית, זוהי עדות לכך שה' והשכל הפועל מתבוננים בנפש העוסקת בחקירה שכלית [רלב"ג].
על כך באה התשובה: מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. המילה כִּמְחֹלַת מתארת ריקוד של שמחה [מצודת ציון] בליווי תופים וחלילים [אבן עזרא], והמילה הַמַּחֲנָיִם משמעותה מחנות [מצודת ציון].
בתשובה זו, כנסת ישראל דוחה את פיתויי הגויים ומשיבה להם בזלזול: האם תוכלו להעניק לי גדולה שמשתווה למחזות שראיתי במעמד הר סיני או במדבר, שם הייתי מוקפת במחנות של מלאכים, שכינה ולוויים? [רש"י, תורה תמימה, ספורנו, מצודת דוד]. לחלופין, ה' מזהיר את האומות שכל מגע עם קדושת ישראל יסתיים במפלה עבורן, כשם שמחנה עשו ספג מכות ממחנות המלאכים של יעקב [אלשיך].
מנגד, הפסוק יכול להתפרש כתיאור של שמחת הגאולה העתידית, שתדמה למחול שתי המערכות בעת קבלת פני מלך [אבן עזרא], או לריקוד של מחנה הצדיקים סביב מחנה השכינה, בדומה למחול של בני ישראל סביב השכינה בקריעת ים סוף [צרור המור, עזרא בן שלמה].
במישור האישי-פנימי, הנשמה עונה לגוף שאינה יכולה למלוך עליו בשלווה, משום שהיא שבויה במאבק תמידי ונתונה בין שני מחנות עוינים: מחנה היצר הטוב והמלאכים, הדורש פרישות וקדושה, אל מול מחנה היצר הרע ותאוות הגוף [מלבי"ם]. ברובד הפילוסופי, מחול המחנות משול לתנועה המעגלית של גרמי השמיים והיסודות הארציים, המסמלת את הדרך הפלאית שבה האדם רוכש ידיעה שלמה מתוך עולם החומר המשתנה [רלב"ג].