קשר האהבה מגיע לשיא של קרבה והגשמה, ולאחר תיאור מפורט של כל איבר ואיבר, מופיעה הכרזה כוללת על יופייה ושלמותה של הרעיה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילים מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ מבטאות את היופי והנעימות שבחיבור השלם, יופי שניכר במיוחד במעשיה הטובים של הרעיה [אבן עזרא, צרור המור].
המושג אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים מתפרש בכמה רבדים. ברובד הבסיסי, האהבה נחשבת ליפה ונעימה כאשר היא מלווה בעושר, בשמחה ובעדוני הזמן, להבדיל מאהבה מתוך עוני, קושי או פרידה [מלבי"ם, מצודת דוד]. בזמן הגלות, האהבה מלווה בעצב ובגעגועים, ורק עם החזרה מהגלות והישיבה המשותפת היא הופכת לאהבה של תענוג ושמחה לפני ה' [מצודת דוד].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים לוקחת את המושג תענוגים למקום רוחני הפוך. אהבה אמיתית לה' ניכרת דווקא כאשר האדם מוותר על תענוגי העולם הזה ועל מתנות בשר ודם כדי לקדש שם שמים. כך למשל, אהבתם של אברהם אבינו ודניאל הוכחה כשהם סירבו לקבל רכוש ושליטה ממלכי סדום ובבל, מתוך תחושה שהדבקות בה' היא התענוג היחיד והמספק [תורה תמימה]. תענוג רוחני זה, המדריך את האדם להשגת האמת, עולה לאין שיעור על כל הנאה גשמית [רלב"ג].
ה' חפץ שגאולת ישראל תבוא מתוך אותה אהבה בתענוגים, כלומר מתוך שפע, שמחה ואושר, ולא מתוך ייסורים וחבלי משיח. גאולה כזו תלויה בתשובה מאהבה, אשר בכוחה להפוך את העוונות לזכויות [אלשיך]. יופייה של האומה מתבטא אפוא בקיום המצוות מתוך הידור, כמו נטילת לולב, ובחזרה בתשובה המטהרת את האדם [חנוכת התורה].
כדי לזכות לאותה אהבה שלמה, על האדם לדבוק בלימוד התורה לשמה. לימוד זה משול ליין הטוב ולענבים שתוכם כוברם, והוא מעניק שלמות לנפש ולגוף כאחד, עד כדי כך ששפתותיו של הלומד ממשיכות לדובב גם בקברו. זאת בניגוד לרעייה בשדות זרים של חוכמות חיצוניות, המשולות לפרי התמר שחיצוניותו מתוקה אך תוכו קשה וחסר תוחלת, ועלולות להרחיק את האדם מדרך הישר [אלשיך].