זכריה, פרק ז׳, פסוק ב׳

בימי בניין הבית השני התלבטו גולי בבל אם עליהם להמשיך לצום ולהתאבל על החורבן, שכן המקדש החדש היה חסר את השראת השכינה המלאה והעם נותר ברובו בגלות תחת שלטון זר. כדי להכריע בספק זה יצאה משלחת לירושלים, כאשר המילים וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל מתפרשות כשיגור נציגים לבית ה', כפנייה לקרובים בעיר בית אל שיעלו להתפלל בעבורם, או כשמו של השר הישראלי שיזם את הפנייה. בראש המשלחת עמדו מנהיגי הקהילה שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ, ואליהם התלוותה פמלייתו של רגם מלך, המוזכרת במילה וַאֲנָשָׁיו. מטרתם הייתה לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי ה', כלומר לשאת תפילה ותחנונים כדי שה' ישרה מרוחו על נביאי ירושלים וכהניה, ואלו יוכלו לספק להם הדרכה נבואית ברורה.