בימי בניין הבית השני התעוררה התלבטות מעשית והשקפתית בקרב גולי בבל. לנוכח הקמתו המחודשת של המקדש, הם הסתפקו האם יש להמשיך ולקיים את מנהגי האבלות והצומות שנקבעו על חורבנו. כדי להכריע בשאלה זו, שוגרה משלחת רשמית לירושלים במטרה לבקש הדרכה נבואית ותשובה מאת ה'.
הפרשנים נחלקו בהבנת זהות השולחים ויעדה של המשלחת, מחלוקת הסובבת סביב פירוש המילים וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי "בית אל" אינו אלא כינוי לבית ה', כלומר בית המקדש שבירושלים, ואליו שלחה קהילת הגולים שבבבל את נציגיה. מנגד, יש הסבורים כי השליחים מבבל פנו אל קרובי משפחתם שהתגוררו בעיר בית אל, כדי שאלו יעלו לירושלים ויתפללו בעדם [רש"י]. גישה שלישית ושונה לחלוטין מפרשת כי בֵּית־אֵל כלל אינו מקום, אלא שמו של שר ואיש ציבור ישראלי חשוב שחי בבבל והוא זה שיזם את שליחת המשלחת [אבן עזרא, רד"ק].
חברי המשלחת עצמם מוזכרים בשמותיהם, שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ. הפרשנים מסכימים כי מדובר באנשים מוכרים ומראשי הקהל בבבל. אליהם התלוותה פמליית מלווה, והיא זו שמוזכרת במילה וַאֲנָשָׁיו, המכוונת לאנשיו של רגם מלך [אבן עזרא, רד"ק].
מטרת בואם של השליחים מתוארת במילים לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי ה', ביטוי שמשמעותו תפילה ותחנונים [מצודת ציון]. תפילה זו נועדה לבקש מאת ה' שישרה את רוח נבואתו על הכהנים והנביאים שבירושלים, כדי שיוכלו להשיב לשאלתם [מצודת דוד, מלבי"ם]. שאלתם המרכזית הייתה האם עליהם להמשיך לבכות ולהתענות בחודש אב לזכר החורבן, כעת כשהמקדש נבנה מחדש [רש"י, רד"ק]. הרקע לשאלה זו נבע מתחושות מעורבות של הגולים כלפי הבית השני. הם ראו כי המקדש החדש קטן בכבודו מהראשון, חסר את השראת השכינה המלאה, נתון תחת שלטון זר, וכי רוב העם עודו מפוזר בגלות. בשל חסרונות אלו, התעורר אצלם הספק האם בניין זה אכן מבטל את סיבת הצום והאבל [מלבי"ם].