חתימת דברי התוכחה מדגישה את התוצאות הטראגיות של אטימות הלב וסירוב העם להקשיב לדברי ה׳. לאחר שהוזהרו שוב ושוב לשווא, מתוארת התגובה האלוהית שבאה לידי ביטוי בעקירה אלימה מן הארץ ובחורבנה המוחלט.
המילה וְאֵסָעֲרֵם מתארת את פיזור העם בגלות בין אומות זרות שלא הכירו קודם לכן, כעין רוח סערה עזה המעיפה ומפיצה אותם לכל עבר [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מציינים כי פועל זה מורכב מבחינה דקדוקית, עובדה שהובילה למספר כיווני מחשבה [אבן עזרא, רד"ק, מנחת שי]. גישה אחת מסבירה כי ה׳ הפיץ אותם באמצעות סערת רוחו [אבן עזרא]. מנגד, מוצג פירוש עמוק ורגיש לפיו המבנה הדקדוקי הייחודי רומז לכך שה׳, כביכול, משתתף בסערה יחד עם העם וחווה עמם את הצער והסבל שבגלות [רד"ק].
לאחר גירוש העם, וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם. הארץ נותרה בשממונה, ריקה לחלוטין עד כדי כך שלא נמצא בה אפילו עובר ושב [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מצב חורבן זה מהווה היפוך מוחלט לימים שבהם חבלי הארץ השונים היו מיושבים ושלווים [אבן עזרא, רד"ק].
סופו של הפסוק, וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה, מטיל את האחריות הישירה למצב על העם. הפרשנים מסכימים כי בני ישראל הם אלו שבעוונותיהם ובמעשיהם הפכו את ארצם הרצויה לשממה. ה׳ דרש מהם מעשים טובים ולא צומות, אך הם דבקו בדרכם הרעה וגרמו לגלותם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
על גבי הבנה זו, מוסיף רובד נוסף המדגיש כי אין מדובר רק בתיאור היסטורי של חורבן הבית, אלא במציאות מתמשכת. כל עוד העם ממשיך באטימותו ואינו שומע בקול ה׳ גם לאחר החורבן, הרי שהוא ממשיך במו ידיו להשאיר את הארץ במצב של שממה [מלבי"ם]. עם זאת, מתוך השבר צומחת גם תקווה: אותו חורבן שהוליד את ימי הצום והמספד, יוביל בסופו של דבר לכך שה׳ יקנא לציון וינקום באומות שהחריבו אותה [רש"י].