הנביא מאתגר את תפיסתם של העם לגבי מהותם של מנהגי האבלות והצומות, ומבהיר כי פעולות פיזיות של בני אדם אינן משפיעות על ה'. תשובת ה' ממחישה את הניתוק בין הצרכים האנושיים לבין הרצון האלוהי, ומעמידה את העם על טעותם בהבנת מטרת התענית.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ היא "כאשר תאכלו וכאשר תשתו" [מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג השוואה פשוטה: כשם שברור לכל כי כאשר בני אדם אוכלים ושותים הם עושים זאת לשם הנאתם האישית ולסיפוק צורכיהם הפיזיים, כך גם כאשר הם צמים, הם עושים זאת למען עצמם בלבד, כגון לשם כפרה על עוונותיהם [רש"י, רד"ק].
על פי הפסוק, ה' פונה אל העם ושואל הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים – כלומר, האם אין זה מובן מאליו שהאכילה והשתייה הן פעולות אנושיות שנועדו לכם בלבד? [אברבנאל]. מכיוון שאין מושג של אכילה בעולמות העליונים, ה' אינו מפיק כל תועלת מכך שהם אוכלים, ואינו ניזוק או חסר דבר כאשר הם נמנעים מאכילה וצמים [מלבי"ם, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מסיבה זו, הפעולות הללו אינן מוסיפות דבר לכבודו של ה' [רד"ק].
מתוך הבנה זו, עולה מסקנה נוספת הנוגעת לעצם השאלה שהפנו העם לנביא לגבי המשך קיום הצומות. ה' משיב להם כי מכיוון שהוא כלל לא ציווה עליהם לקיים את הצומות הללו, אלא הם אלו שקבעו אותם לעצמם, אין זה ראוי שיפנו אליו בשאלה אם להמשיך בהם או לבטלם. כשם שמעשיהם החומריים נעשים למען עצמם, כך גם הצומות שתיקנו הם עניינם הפרטי, ולכן ה' אינו אמור לספק להם תשובה ישירה על כך [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
מבחינה טקסטואלית, יש לציין כי המילה הַשֹּׁתִים מופיעה בחלק מן הספרים בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי].