עקרון הצדק האלוהי מתגלה במלוא חריפותו כאשר נתק התקשורת בין העם לה׳ הופך לדו-כיווני. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מציג ענישה מובהקת של מידה כנגד מידה.
המילים כַאֲשֶׁר־קָרָא מתייחסות לקריאתו של ה׳ אל העם באמצעות הנביאים שדיברו בשמו [מצודת דוד, רד"ק], מתוך מטרה לעורר אותם לתקן את דרכיהם ואת מעשיהם [ביאור שטיינזלץ]. אולם, מול קריאה זו תגובת העם הייתה וְלֹא שָׁמֵעוּ.
כתגובה ישירה לסרבנות זו, קבע ה׳ באותם ימים את חלקה השני של המשוואה: כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע. כשם שהעם התעלם מדברי הנביאים, כך כאשר הם יזעקו אל ה׳ מתוך דוחק ומצוקה, הוא לא ישמע את קול צעקתם [מצודת דוד]. מבחינה תחבירית, המילים החותמות את הפסוק, אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, מוסבות למעשה על חלקו השני של הכתוב, כהצהרה אלוהית מפורשת המאשרת את גזר הדין: כאשר העם יקרא לעזרה, ה׳ לא ישמע [רש"י, מלבי"ם].