דרישות המוסר הנבואיות מתמקדות בהגנה על החלשים בחברה ובדרישה לטהרת הכוונות שבין אדם לחברו, עקרונות המהדהדים את דבריהם של הנביאים הראשונים [ביאור שטיינזלץ].
הקריאה וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ מתייחסת לקבוצות אוכלוסייה שמוזכרות במפורש משום שהן חלשות ותשושות כוח, ולכן קל יותר לנצל ולגזול אותן [מצודת דוד, רד"ק]. הפועל אַל־תַּעֲשֹׁקוּ משמעו אזהרה חמורה שלא למנוע מאנשים אלו את המגיע להם בדין [ביאור שטיינזלץ], איסור הכולל בתוכו הן עושק ממוני והן פגיעה בדיבור [רד"ק]. בהקשר הרחב של דברי הנביא, ההימנעות מעושק החלשים מייצגת את מידת הדין והמשפט [מלבי"ם].
לצד המעשים הגלויים, הנביא מזהיר גם על המרחב הפנימי: וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם (ביטוי הכתוב ללא המילה "את" בין "איש" ל"אחיו" [מנחת שי]). משמעות הציווי היא שלא לתכנן או לחשוב להרע זה לזה [מצודת דוד]. הפרשנים מדגישים כי עצם המחשבה הרעה אסורה, קל וחומר המעשה עצמו, שכן מחשבה שלילית מובילה בסופו של דבר למעשה, בדומה לאיסור לשנוא אדם בליבו [רד"ק]. דרישה זו, לנקות את הלב ממחשבות רעות, נובעת ממידות החסד והרחמים [מלבי"ם].