תקופת שיבת ציון מלווה בתמורות רוחניות ומדיניות עבור העם היהודי, הניצב על קו התפר שבין אבלות על חורבן העבר לתקוות הבנייה של העתיד. נבואה זו מופיעה על רקע המציאות המורכבת של בניין המקדש, ומבקשת להתמודד עם ספקותיהם של אלו שנותרו בגלות באשר למשמעותה של הגאולה הנוכחית.
הזמן המצוין בפסוק, בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ, מתייחס לעיצומו של תהליך בניין הבית השני [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עיתוי זה נושא משמעות מיוחדת, שכן החזון הנבואי של זכריה וחגי החל בשנת שתיים לדריוש עם התחלת הבנייה, אך לאחר מכן פסק לחלוטין. כעת, בשנה הרביעית, הנבואה מתחדשת בעקבות אירוע מסוים שיתואר בפסוקים הבאים [מלבי"ם].
הופעת ההתגלות המנוסחת במילים הָיָה דְבַר ה', מציינת את חזרתו של הדיבור האלוהי לאחר אותה תקופת שתיקה [מלבי"ם], ומהווה את פתיחתה של הנבואה השלישית בספר זכריה [אברבנאל]. הפרשנים מעירים על מבנה הפסוק, ומציינים כי הכתוב מצהיר על הופעת דבר ה' אל הנביא, אך אינו מפרט מיד מהו אותו דיבור. תוכן הנבואה עצמו יופיע רק בהמשך הכתובים, לאחר שיתואר הרקע שהוביל אליה [מצודת דוד, אברבנאל].
הרקע ההיסטורי והרעיוני לנבואה זו נובע ממשלחת של שרי יהודה שנותרו בגלות בבל. גולים אלו לא ייחסו חשיבות רבה לבניין הבית השני, שכן הוא היה חסר בעיניהם את השלמות שאפיינה את הבית הראשון – כדוגמת השראת השכינה, עצמאות שלטונית מול ממלכת פרס, קיבוץ כלל הגלויות, ברכה בחקלאות ומלך מבית דוד. מתוך תחושה שהם עדיין מצויים בגלות מוחלטת, הם שלחו שליחים לירושלים לשאול אם עליהם להמשיך לצום ולבכות בחודש החמישי (חודש אב) על חורבן המקדש. דבר ה' הנגלה לזכריה בא לענות על שאלתם, להפיג את ספקותיהם ולחזק את ידי העוסקים בבניין המקדש למרות החסרונות שראו בו אנשי הגולה [אברבנאל].
באשר לתאריך המדויק, הכתוב מציין את הַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, מונח הנשען על מניין החודשים העתיק המוכר בתנ"ך. מיד לאחר מכן מופיע שמו השגור של החודש, המשמש גם כיום – בְּכִסְלֵו [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת מסורת הכתיב של המילה, הרוב המוחלט של ספרי התורה כותבים את שמו של חודש זה חסר, ללא האות יו"ד לפני האות וָו הסופית [מנחת שי].