הדרישה האלוהית האמיתית אינה מתמקדת בטקסי אבלות וצומות, אלא בתיקון המעשים ובקיום חברה מוסרית. קריאה זו אינה חדשה, והיא מהדהדת את נבואותיהם של נביאי הבית הראשון, אשר התרו בעם עוד בטרם החורבן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הֲלֹא אֶת הַדְּבָרִים מבטאות תמיהה אלוהית: מי בכלל ביקש מכם לצום? ה' אינו זקוק לצומות, אלא חפץ שתקיימו את דברי הנביאים הקוראים למשפט אמת, חסד ורחמים.
גישה זו מורחבת על ידי התפיסה שאין לגאולת ישראל קשר לצום ולהספד, אלא רק להדבקות בה' ולתיקון המידות. מאחר שה' אינו אוכל או שותה, ממילא שלילת האכילה אינה הדרך ללכת בדרכיו, אלא עשיית צדק ומשפט [אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את המילים הללו כתוכחה על סיבת החורבן: אותם דברי נביאים שהעם סירב לשמוע, הם אלו שהביאו בסופו של דבר לחורבן הארץ, והם אלו שגרמו לכם לצום ולבכות על מה שהבאתם על עצמכם במו ידיכם [רש"י, רד"ק]. על גבי הבנה זו, נוסף קל וחומר נוקב לגבי בניין הבית השני: אם קיום דברי הנביאים היה הכרחי כדי לשמר את ירושלים בעודה קיימת ושלווה, קל וחומר שהם תנאי הכרחי כדי להקים אותה מחדש מתוך חורבותיה [מלבי"ם].
הנביא מזכיר את מצבה של הארץ לפני החורבן, בהיות ירושלים יֹשֶׁבֶת – כלומר מיושבת בבני אדם, שוכנת בתפארתה בהשקט ובבטחה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גם עריה סְבִיבֹתֶיהָ נהנו מאותה שלווה מוחלטת. יש לציין כי במקורות המדויקים והישנים, המילה סְבִיבֹתֶיהָ נכתבת חסר, ללא האות וי"ו לאחר האות בי"ת [מנחת שי].
השלווה הקיפה את הארץ כולה, כולל וְהַנֶּגֶב שהם ערי הדרום, וְהַשְּׁפֵלָה שהיא אזור העמקים [מצודת ציון]. אזורים אלו מתוארים במילה יֹשֵׁב, שמשמעותה ישיבה בטוחה ושקטה במעמדם הראוי [רד"ק, אברבנאל]. האזכור הספציפי של הנגב והשפלה בא ללמד שאם אזורים אלו, הפתוחים והנמוכים, ישבו לבטח, על אחת כמה וכמה שההרים והגבעות המבוצרים נהנו מביטחון מלא ומשגשוג [רד"ק].