קריאותיהם של הנביאים נתקלו בדחייה מוחלטת מצד בני יהודה, אבותיו של אותו הדור. הסירוב לקבל את התוכחה לא היה רק פסיבי, אלא התבטא בהתנגדות אקטיבית ומופגנת שתחילתה בחוסר רצון מוחלט לשים לב לדברים והמשכה בהתעלמות פיזית של ממש.
הפרשנים מסכימים כי המילים וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב מלמדות שהעם פשוט סירב ולא רצה להאזין כלל. המלבי"ם מציין כי זהו השלב הראשון של המרד, שבו לא היה להם כל רצון להקשיב.
בשלב הבא וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת. המילה סֹרָרֶת מבטאת הסרה, עיוות ומרידה. הפרשנים מסבירים ביטוי זה באמצעות ציור מוחשי. בדומה לפרה סוררת המסרבת לקבל עליה עול, או לאדם המפנה את גבו לחברו שמדבר אליו והולך לדרכו, כך העם עיוות והפנה את כתפו כדי שלא לפנות אל הנביאים ולא לראות את מה שהם מראים לו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. אבן עזרא מקביל התנהגות זו לביטוי "קשה עורף", ואילו ביאור שטיינזלץ מוסיף כי הפניית הכתף מבטאת גם משיכת כתפיים מתוך חוסר עניין.
לבסוף וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ, כלומר אטמו את אוזניהם כדי לא לשמוע. המלבי"ם מזהה כאן התפתחות והסלמה בתגובת העם. לשיטתו, לאחר שהעם הפנה את כתפו כדי לא לראות את הנביאים, החלו הנביאים לקרוא בקול גדול. אולם גם כאשר הקול הגיע אליהם מרחוק, הם הכבידו את אוזניהם בכוונה כדי לחסום את המסר. אבן עזרא מסכם כי הם סירבו לחלוטין אפילו לעצם פעולת השמיעה.