הנביא מעביר את מוקד הדיון משאלה טכנית על המשך קיום הצומות, לחשבון נפש מוסרי נוקב על מהות התענית ומערכת היחסים בין העם לה'. המסר האלוהי מאתגר את התפיסה של העם לגבי מנהגי האבלות של עצמם.
הציווי אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים מופנה לקהל יעד רחב. הנבואה כוללת את כולם – הן את גולי בבל, הן את תושבי ירושלים, והן את הכהנים שלא ידעו כיצד להשיב לשאלת העם [אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הפנייה ליושבי הארץ נועדה לעקוף את השלוחים מבבל, כמעין נזיפה על כך שלא עלו לארץ ישראל, וכדי להבהיר ליושבי ירושלים את האמת [מצודת דוד].
הנביא מזכיר את מנהגי האבלות במילים כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד (כלומר, צמתם וקיימתם הספד), ומציין מועדים ספציפיים: בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. הפרשנים מסכימים כי החודש החמישי מכוון לתשעה באב, ואילו החודש השביעי מכוון לצום גדליה. אף על פי שישנם ארבעה צומות על החורבן, הנביא מדגיש את צום גדליה משום שרצח זה היווה מעין "חורבן שני", שכן בעקבותיו גלתה שארית הפליטה שעוד נותרה בארץ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הוספת צום זה לצד תשעה באב באה ללמד ששקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית המקדש [מצודת דוד]. תקופה זו נמשכת וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וכאשר החשבון ההיסטורי המדויק חורג מעט משבעים, הנבואה נוקטת במספר מעוגל וקרוב [אבן עזרא].
שיא הפסוק טמון בשאלה הרטורית הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי, כאשר האות ה"א משמשת כה"א השאלה [רש"י]. הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת תוכחה זו, המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית היא שה' שואל את העם האם הצום נעשה לכבודו או בציוויו. הרי ה' מעולם לא ציווה עליהם לצום, והצום אינו מציין מאורע לכבודו, אלא נובע מתוצאות החטאים שלהם שהובילו לחורבן ולגלות [אבן עזרא, רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ].
ברובד נוסף, השאלה מדגישה את חוסר התוחלת שבתפיסה המגשימה: האם בצומכם הרעבתם אותי, עד כדי כך שאתחשב בתעניתכם? [מצודת דוד]. מבחינה רעיונית עמוקה יותר, האדם נדרש להידמות למידותיו של ה', כמו חסד, משפט וצדקה, וכך הוא מעורר את רחמי השמים. אולם, תענית ועינוי הגוף אינם דברים שה' – שאין לפניו אכילה ושתייה – יכול להזדהות עמם, ולכן הצום כשלעצמו, ללא מעשים טובים, אינו יכול לעורר תגובה אלוהית מקבילה [מלבי"ם]. לפיכך, המסקנה העולה היא שאם העם יעשה משפט וצדקה, הוא כלל לא יזדקק לצומות הללו, והבית ייבנה [רד"ק].