זכריה, פרק ז׳, פסוק ה׳

הציווי אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים מופנה לכלל הציבור, או לחלופין מכוון ליושבי הארץ כנזיפה על כך שהגולים לא עלו ארצה. ה' מתייחס למנהגי האבלות שלהם, כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד, כלומר קיימתם תענית והספד בחודש בַּחֲמִישִׁי, הלוא הוא תשעה באב, וּבַשְּׁבִיעִי, המכוון לצום גדליה שרציחתו היוותה חורבן שני ושקולה לשריפת המקדש. מנהגים אלו נמשכים כבר תקופה מעוגלת של וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וכעת ה' מאתגר אותם בשאלה הרטורית הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. בשאלה זו ה' מבהיר כי התענית מעולם לא נעשתה בציוויו או לכבודו, אלא היא תוצאה של חטאיהם שהובילו לחורבן. יתרה מכך, עינוי הגוף כשלעצמו אינו משפיע על ה', ורק הידמות למידותיו דרך עשיית משפט וצדקה תייתר את הצומות ותביא לבניין הבית.