שאלתם של גולי בבל מופנית אל ההנהגה הרוחנית בירושלים, ומציפה התלבטות עמוקה לגבי המשך מנהגי האבלות על חורבן המקדש בעת שמתחילים לבנותו מחדש. הפנייה מיועדת אל הכהנים המשרתים לבית ה', כלומר בתוך בית ה' [מצודת ציון, רד"ק], ואל הנביאים שפעלו באותו הדור, הלא הם חגי, זכריה ומלאכי [מצודת דוד, רד"ק].
מוקד השאלה הוא האבכה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, כלומר בחודש אב, בו חרב המקדש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אף שמוזכר כאן רק צום תשעה באב, השאלה מתייחסת לכל ארבעת הצומות שנקבעו על החורבן, שכן צום זה הוא החמור שבהם [מצודת דוד]. השואלים מבקשים לדעת האם עליהם להמשיך במושג הִנָּזֵר, שמשמעותו פרישות והימנעות מאכילה, שתייה ותענוגות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק], כפי שנהגו לעשות זֶה כַּמֶּה שָׁנִים, כלומר במשך שבעים השנים הרבות שעברו מאז החורבן [רש"י, מצודת ציון].
הרקע לשאלה נובע מתחילת בניינו של הבית השני, שעורר ספק האם עדיין יש מקום להתאבל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים מצביעים על מורכבות נפשית בקרב השואלים; יש המסבירים כי בניין המקדש נראה היה בעיניהם קטן וחסר חשיבות משום שהיו עדיין משועבדים לשלטון פרס [מצודת דוד]. מנגד, יש המדגישים כי השואלים היו קטני אמונה בעקבות השבתת מלאכת הבנייה במשך שנים רבות על ידי צריהם. הם פקפקו בכך שהבנייה אכן תושלם, ולכן חששו לעלות מבבל ותהו אם עליהם להמשיך לצום כבעבר [רד"ק].
ראוי לציין כי הכהנים לא ידעו כיצד להשיב לשאלה זו. מכיוון שצום זה אינו כתוב בתורה אלא מנהג שהעם קיבל על עצמו לאחר חורבן הבית הראשון, נדרשה תשובה נבואית, שאכן ניתנת על ידי הנביא בהמשך הדברים [אבן עזרא].