קרה לכם פעם שהתחלתם לתקן משהו אהוב שנשבר, אבל העבודה הייתה קשה, לקחה המון זמן וכבר לא הייתם בטוחים אם באמת תצליחו לסיים? זה בערך מה שהרגישו היהודים שחיו רחוק, בגלות בבל. אחרי שבית המקדש הראשון נחרב, הם התחילו לבנות את בית המקדש השני, אבל הבנייה נתקעה בגלל כל מיני קשיים והם היו מלאים בספקות.
לכן, הם שולחים שאלה חשובה אל הכהנים והנביאים בירושלים. הם שואלים: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? כלומר, האם אנחנו עדיין צריכים לבכות ולצום בחודש אב, החודש שבו נחרב המקדש? השואלים רצו לדעת אם הם צריכים להמשיך ולהיות במצב של הִנָּזֵר, שפירושו לפרוש ולהימנע מאוכל, משתייה ומתענוגות, בדיוק כפי שהם עשו זֶה כַּמֶּה שָׁנִים בתקופה הארוכה של שבעים השנים שעברו מאז החורבן.
ההתלבטות שלהם הייתה גדולה: מצד אחד, מתחילים לבנות את המקדש מחדש אז אולי אפשר לשמוח ולהפסיק להתאבל. מצד שני, הם עדיין היו תחת שלטון זר והבנייה בקושי התקדמה, אז אולי עדיין צריך לצום. הכהנים ששמעו את השאלה לא ידעו מה לענות, כי הצום הזה לא כתוב בתורה אלא הוא מנהג שהעם החליט לקיים בעצמו אחרי החורבן. בגלל שזו שאלה כל כך מסובכת, הם היו חייבים לחכות לתשובה ברורה שתגיע ישירות מה' דרך הנביא.