קרה לכם פעם שהייתם עצובים על משהו יקר שנשבר, ואז כשהתחלתם לתקן אותו לא הייתם בטוחים אם צריך להמשיך להיות עצובים או שכבר מותר לשמוח? זה בדיוק מה שהרגישו היהודים שנשארו לגור בבבל בזמן שבית המקדש השני התחיל להיבנות בירושלים. הם התלבטו מאוד: האם צריך להמשיך לצום ולהתאבל בחודש אב על חורבן בית המקדש הראשון, או שעכשיו אפשר להפסיק? הסיבה להתלבטות הייתה שבית המקדש החדש היה נראה קטן יותר מהראשון, והם עדיין חיו תחת שלטון של עם אחר.
כדי לקבל תשובה ברורה, הם החליטו לשלוח משלחת של שליחים אל בֵּית־אֵל, שזה בעצם כינוי לבית המקדש של ה' בירושלים. בראש המשלחת עמדו מנהיגים חשובים ומוכרים בקהילה, שנקראו שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ. למסע הארוך הזה הצטרפו גם וַאֲנָשָׁיו, כלומר קבוצת האנשים שליוותה את רגם מלך.
כשהשליחים הגיעו לירושלים, המטרה שלהם הייתה לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי ה', כלומר להתפלל ולהתחנן אל ה'. הם ביקשו שה' ייתן רוח נבואה לכוהנים ולנביאים, כדי שהם יוכלו להדריך אותם ולענות להם על השאלה החשובה שלהם לגבי המשך הצום.