הפסוק מבטא את אטימות הלב הקיצונית של העם ואת סירובם המוחלט להטות אוזן למסרים האלוהיים, התנהגות שהובילה בסופו של דבר לכעס אלוהי חריף.
הביטוי וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר ממחיש כיצד הקשו את לבם כדי שלא לשמוע. הפרשנים נחלקו לגבי מהותו של השָׁמִיר. יש שפירשו כי מדובר באבן חזקה ויקרה מאוד, כזו שאפילו ברזל אינו יכול לחרוט בה או לעצב אותה [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אחרים זיהו את השמיר עם ברזל חזק [מצודת ציון], ויש שהסבירו כי מדובר בתולעת פלאית וחזקה מסלע, שדי להראותה לאבן כדי שזו תתבקע [רש"י]. מכל מקום, המשמעות העולה היא שלבם נאטם לחלוטין ושום דבר לא חדר אליו, גם כאשר ראו את העונשים מתממשים לנגד עיניהם והיו אמורים לירא מהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
העם סירב להקשיב לשני סוגים של מסרים: אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים. הַתּוֹרָה היא תורת משה, המדריכה ומזהרת את האדם על פי השכל, ואילו הַדְּבָרִים הם דברי התוכחה והאזהרות מפני עונשים קשים שהשמיעו הנביאים כדי לעוררם [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם].
מסרים אלו נשלחו מאת ה' בְּרוּחוֹ, מושג המתפרש כרוח הנבואה שדיברה עם הנביאים [רד"ק], או לחלופין כשליחות שהועברה באמצעות מלאך [מצודת דוד, מצודת ציון].
בשל אטימות הלב וההתעלמות המוחלטת מדברי ההדרכה והתוכחה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, כלומר התעורר זעם רב מאת ה' על אבותיהם של בני אותו הדור [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].