לאחר נבואות שעסקו בשממות הארץ ובהבהרה כי צומות בלבד אינם מועילים לתקן את חטאי העבר ולשכך את חרון אף ה', משנה כעת הנבואה את פניה ומביאה דברי נחמה. התיקון האמיתי טמון בסילוק הסיבה המקורית לחורבן, כלומר חזרה לשמיעה בקול הנביאים ועשיית משפט וצדקה [אבן עזרא, מלבי"ם]. כעת, עם תחילת בנייתו של המקדש, מתעורר חזון נבואי חדש המביא עמו דברי עידוד והבטחה לטובה עתידית שתחול על הארץ, על בני האדם ועל העולם כולו [ביאור שטיינזלץ].
נבואה זו נועדה, בין היתר, להשיב למחשבותיהם של אנשי בבל. הגולים שנותרו בחוץ לארץ זלזלו במעלתו של הבית השני, שכן ראו בו בניין חסר שנעדרו ממנו השכינה, הארון, רוח הקודש וסממנים נוספים. משום כך, הנבואה באה להעיר את אוזנם ולהבהיר כי פקידת הבית השני אינה גאולה מועטת כפי שחשבו. מטרתה היא להעניק לישראל הכנה והזדמנות: עצם הישיבה בארץ ועבודת המקדש מאפשרות להם להתפלל ולשוב בתשובה. אם ייטיבו את דרכיהם, המקדש יהיה עליון, השכינה תחזור לשרות בתוכו, תתרחש גאולה שלמה של קיבוץ גלויות, והגולים בבבל יתעוררו אף הם לעלות לארץ [מלבי"ם, אברבנאל].
מבחינה לשונית, בצירוף וַיְהִי דְּבַר־ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר חסרה המילה "אלי", והכוונה היא כאילו נכתב "אלי לאמר" [רד"ק]. בעלי המסורה מציינים כי תופעה זו, שבה חסרה המילה "אלי" בפתיח מעין זה, היא יחידאית במקרא. עם זאת, בכתבי יד ישנים מסוימים המילה "אלי" אכן נכתבה במקור ונמחקה לאחר מכן, ואף התרגום הארמי משקף קריאה שלפיה הדיבור הופנה ישירות אל הנביא [מנחת שי].