הנבואה צופה את הגאולה העתידית ואת קיבוץ הגלויות של העם היהודי מכל תפוצותיו חזרה לארצו. ה' מבטיח כי הוא מושיע, כלומר מחלץ ומציל את עמו ממקומות גלותם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציין את ארץ מזרח ואת מבוא השמש, שהוא כינוי לפאת מערב ולמקום שקיעת השמש [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בהבנת המשמעות של ציון הכיוונים הללו. גישה אחת רואה בכך ביטוי כללי לכל היישוב האנושי. לפי הבנה זו, המונחים מזרח ומערב מייצגים את כלל המדינות שבהן מפוזרים ישראל, וההבטחה היא שכל הנדחים יתקבצו מכל ארבע כנפות הארץ בחזרה לארצם, בעוד שאלו שכבר יושבים בארץ ישראל לא יגלו ממנה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, ישנם פרשנים המייחסים לכיוונים אלו משמעות היסטורית וגיאוגרפית ממוקדת יותר. מארץ מזרח מתייחס לאימפריות של בבל ופרס [אבן עזרא], או לאזורים שאליהם גלו עשרת השבטים [מלבי"ם]. מנגד, ומארץ מבוא השמש מכוון למדינות מצרים ואשור [אבן עזרא], או למקומות שאליהם הוגלו שבטי יהודה ובנימין [מלבי"ם].