הפסוק משרטט תמונה קודרת של חברה השרויה בקריסה כלכלית, חוסר ביטחון פיזי ושסע חברתי עמוק, תוך שהוא מנגיד את עברם הקשה של העם לעומת העתיד המובטח להם. תקופה זו, המכונה לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם, מתייחסת לזמן שטרם הנחת היסודות ובנייתו של בית המקדש השני [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המצביעים על כך שמדובר בתקופה שבה העם היה שקוע בחטאים ולכן לא היה ראוי לקבל שכר על מעשיו [אברבנאל].
המשבר הכלכלי מתואר דרך המונח שְׂכַר הָאָדָם, שמשמעותו רווח או משכורת של פועל שכיר [אבן עזרא, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי המילים לֹא נִהְיָה מבטאות דוחק כלכלי עצום: לא הייתה כל ברכה בעמלם של האנשים, השכר לא הספיק למחיה והכסף כאילו הונח בצרור נקוב, או שכלל לא הייתה עבודה בנמצא [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. במקביל, גם וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה, כלומר הרווח המופק מהשכרת בהמות לעבודה חקלאית, לרכיבה או למשא, פסק לחלוטין [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילה אֵינֶנָּה, מתעוררת שאלה דקדוקית, שכן היא נכתבה בלשון נקבה ואילו המילה "שכר" היא בלשון זכר. יש המסבירים כי המילה מתייחסת לשכר עצמו, שכן לעיתים המקרא משתמש בלשון נקבה גם עבור זכרים [אבן עזרא]. עם זאת, גישה אחרת גורסת כי המילה מתייחסת לבהמה עצמה, והיא באה ללמד שהבהמות נעלמו בשל ביזת האויבים [אבן עזרא בשם ר' משה], או שכיוון שלא הייתה כל ברכה בעבודת הבהמה, הרי זה כאילו הבהמה עצמה איננה קיימת [רד"ק]. ברובד אלגורי, יש שפירשו כי ה"אדם" מסמל את המלכים והשרים, ואילו ה"בהמה" מסמלת את המון העם ועובדי האדמה, ומשניהם ניטלה הברכה [אברבנאל].
השיתוק הכלכלי היה קשור בקשר הדוק להיעדר מוחלט של ביטחון אישי. המילים וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין־שָׁלוֹם מִן־הַצָּר מתארות מצב שבו הדרכים היו בחזקת סכנה, ואנשים פחדו לצאת או להיכנס אל העיר מפני הַצָּר, שהוא האויב והשונא [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הריתוק אל תוך החומות והפחד מהדרכים הם אלו שמנעו כל אפשרות להשתמש בבהמות למסחר או לעבודת השדה [מלבי"ם], שכן ה' הסתיר את פניו מהעם והפקיר אותם לפגיעת האומות [אברבנאל].
מעבר לאיום החיצוני, העם סבל גם מהתפוררות חברתית פנימית. המילה וַאֲשַׁלַּח משמעותה שיסוי, גירוי והתרת הרס [רד"ק, מצודת ציון]. ה' אפשר למצב להידרדר לכדי מלחמת אחים של אֶת־כָּל־הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. ירושלים החרבה הייתה מלאה במריבות, ואנשים נהגו ברשעות זה כלפי זה, עד כדי כך שגם מעט השכר שאדם הצליח להרוויח בעמלו, היה נגזל מידו על ידי בני עמו [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].