שאלתם של גולי בבל לגבי המשך קיום מנהגי האבלות זוכה כאן לתשובה אלוהית המבטיחה מהפך היסטורי, שבו ימי הקינה הלאומיים ישנו את עורם ויהפכו לימי חג, בתנאי שהעם יתקן את דרכיו המוסריות.
הפרשנים מסכימים כי ארבעת הצומות המוזכרים מתייחסים לחודשי השנה ולתעניות שנקבעו לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש. צום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז שבו נבקעה העיר, וצום החמישי הוא תשעה באב שבו חרב המקדש, וצום השביעי הוא צום גדליה בחודש תשרי, וצום העשירי הוא עשרה בטבת שבו החל המצור על ירושלים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המציינים כי התאריכים המדויקים של הצומות עברו התאמות היסטוריות, כגון קביעת הצום בתמוז ליום השבעה עשר בשל חמישה אסונות שונים שאירעו בו, וקיימים דיונים מסורתיים לגבי התאריך המדויק שבו נרצח גדליה [אבן עזרא].
הבטחת ה' היא כי ימים אלו יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. הכתוב פונה ספציפית לבית יהודה, שכן אסונות החורבן פגעו בהם ישירות והם אלו שהצטערו בימים אלו, בניגוד לעשרת השבטים שלא שבו לארץ [מצודת דוד, רד"ק]. הנביא עונה לשאלת העם אם עליהם להמשיך לצום, ומבשר להם שבימי הגאולה הצומות לא רק יתבטלו, אלא יתהפכו באופן אקטיבי לימי אור, מועד ושמחה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, מהפך זה מותנה בדרישה מוסרית ברורה: וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. הגאולה השלמה וביטול זעקת הצומות תלויים בחזרה בתשובה ובקיום אהבת האמת והשלום [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק]. מתוך כך, עולה כי הנביא מעביר מסר נוקב לשואלים: מוטב היה שיקפידו לשמור על מצוות ה' המקוריות העוסקות באמת ומשפט, מאשר שיקפידו רק על דברי הצומות שקיבלו על עצמם אבותיהם [אבן עזרא]. מעבר לכך, ימי צום מטבעם מאחדים את הציבור ומעודדים תיקון חברתי, ולכן הנביא מזהיר כי גם כאשר ימי האבל יהפכו לימי חג, חובה על העם להמשיך ולדבוק בערכי האמת והשלום בין אדם לחברו, ולא לשקוע בהתהוללות [ביאור שטיינזלץ].