הנביא מתווה את התנאים המוסריים והחברתיים הנדרשים כדי שהעם יהיה מוכן לתשועה האמיתית. על רקע החטאים שהובילו לחורבן, ובהם שנאת חינם, שבועות שקר, חנופה, גסות רוח ועיוות הדין שאפיינו את ימי הבית הראשון, מוצגת דרישה ברורה לכינון חברה המושתתת על כנות ומערכת משפט מתוקנת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
על המילים אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ מוסבר כי מדובר בדרישה ממוקדת ובלעדית, כלומר, אלו הם הדברים שעליכם לעשות ואין לסטות מהם [מצודת דוד]. הדרישה דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ מכוונת ליושר מוחלט ולעקירת הצביעות, כך שלא ידבר אדם אחד בפה ואחד בלב [רד"ק]. חובה זו של אמירת אמת שייכת בעיקרה לתחום הנסתר והאישי שבין אדם לחברו [אבן עזרא], והיא באה לידי ביטוי מעשי בחיי היומיום, כגון במסחר ובעסקים [ביאור שטיינזלץ].
בנוגע לצירוף אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בכך דרישה למשפט צדק שלם והרמוני [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. על פי תפיסה זו, פסיקת דין אמיתית וצודקת מביאה ממילא לשלום בין בעלי הדין, עד כדי כך שגם מי שהתחייב בדין ונאלץ לוותר על רכושו, יכול לצאת מבית הדין בשמחה ובהשלמה מתוך ידיעה שנעשה צדק [רד"ק]. הגישה השנייה, הנשענת על מסורת חז"ל, מפרשת את המושג "משפט שלום" כהליך של פשרה. זהו מצב שבו השופט מתווך בין הצדדים ומבצע דין שיש בו שלום, בניגוד לעיוות משפט שאין בו לא אמת ולא שלום [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מנחת שי].
הציווי לקיים את המשפט בְּשַׁעֲרֵיכֶם נובע מכך ששערי העיר שימשו כמקום מושבם הקבוע של הזקנים וכהיכל המשפט הפומבי והגלוי של הציבור [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון].