התקופה הקשה שעברה על העם הגיעה לסיומה, ועידן חדש של ברכה עומד להתחיל. לאחר ימים של ענישה וגלות, חל שינוי מהותי בהנהגת ה׳, והמציאות משנה את פניה לקראת בנייה, יציבות ונחמה.
המילים כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי מבטאות את השינוי הזה: באותו אופן שבו ה׳ פעל בעבר, כך הוא חוזר ומתכנן כעת אך ורק לְהֵיטִיב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הייסורים שחווה העם לא היו לשווא, אלא שימשו כהכנה הכרחית לקראת הטובה. הגלות אפשרה לארץ לנוח ולרצות את שבתותיה, ומרקה את עוונות העם, כך שכעת הם מוכנים לגאולה שלמה. מכיוון שהרעה נועדה מראש לתכלית חיובית, ה׳ לא יחזור בו מהחלטתו להביא את הטובה [מלבי"ם, מצודת דוד]. הפסוק מזכיר במפורש את בֵּית יְהוּדָה, שכן שבט זה מהווה את רוב העם ומשום שבו מצויה שושלת המלכות [אבן עזרא].
הקריאה אַל תִּירָאוּ מתפרשת בשני מישורים משלימים. במישור הרוחני והפנימי, אין עוד סיבה לחשש, שכן העוונות כבר נמחלו והעם ראוי ומוכן לישועה [מלבי"ם]. במישור המעשי והמדיני, הקריאה נועדה לחזק את ידי העם מפני איומים חיצוניים בסביבתם. הפרשנים מסבירים כי אין לפחד מדברי השליחים הבבליים [מצודת דוד], ואין לחשוש מהתנגדותם של אויבים מקומיים, כדוגמת סנבלט וחבריו, אשר מנסים להפריע ולהשבית את מלאכת הבנייה [רד"ק].