החזון הנבואי מתרחב מהתעוררות מקומית ואישית לתנועה המונית וחובקת עולם. בני אדם ממקומות שונים ברחבי תבל יימשכו אל מרכז רוחני אחד, מתוך רצון פנימי עמוק לחפש את האמת ולהתפלל.
המילה וּבָאוּ מבטאת את ההיענות ההדדית של העמים זה לזה, כאשר הם נשמעים לקריאה המשותפת לעלות לירושלים [מצודת דוד]. התופעה מתחילה מאנשים פרטיים שליבם מתעורר לצאת ממקומותיהם, אך בסופו של תהליך מתברר כי ההתקהלות הפכה לתנועה של עמים שלמים וממלכות אדירות [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי אין מדובר עוד בעיר אחת או שתיים, אלא בהיקף נרחב הרבה יותר. המילה עֲצוּמִים אינה מכוונת בהכרח לכוח פיזי או צבאי, אלא לריבוי עצום במספר האנשים [מצודת ציון, רד"ק]. הצירוף עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים הוא כפל לשון שנועד להדגיש את גודל התופעה, והוא מכוון למלכויות גדולות ולמחוזות שלמים שיצטרפו למסע אל עיר הקודש [רד"ק, אברבנאל].
מטרת בואם היא לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וכן וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. כלומר, הם עולים לירושלים כדי לחפש את מקום הנוכחות האלוהית בבית המקדש, לדרוש ביסודות האמונה האמיתית ולהתפלל [מלבי"ם, אברבנאל].
נקודת מבט ייחודית על תזמון האירועים מציעה כי נהירה המונית זו תתרחש עוד בטרם בוא הגאולה השלמה. בתקופה זו, ייתכן שעם ישראל עצמו עדיין יהיה שפל ובזוי בעיני הגויים, אך העיר ירושלים תזכה למעמד רם ונישא בעיניהם, והיא זו שתמשוך אליה את ההמונים הבאים לדרוש את ה' [מלבי"ם].