הבטחת הגאולה שבפסוק ממשיכה את רצף הנבואות הקודמות, ומציגה חזון של שיבה לארץ וחידוש הברית בין ה' לעמו, אך מדגישה כי התגשמות פלאית זו תלויה לחלוטין במעשיהם של השבים.
הנביא פותח בהבטחה וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. ירושלים מוזכרת כמוקד השיבה משום שהיא עיר המלכות ומקום המקדש שאליו מתקבצים כולם [רד"ק]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שכל העם יגור פיזית בתוך העיר, שכן הארץ קטנה מהכיל את כולם. הפירוש הוא שירושלים לא תהיה עוד נחלתם הבלעדית של שבטי יהודה ובנימין כבעבר, אלא תהפוך לנחלה משותפת שבה לכל שבטי ישראל יש חלק שווה וזכות ירושה [מצודת דוד, אברבנאל].
השלב הבא בגאולה הוא חידוש הקשר ההדדי: וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. תהליך זה מתאר התמרה רוחנית עמוקה שבה יוסר העורל מלב העם, והם יגיעו לאמונה שלמה ולידיעת ה' ללא סטייה מדרכו [מצודת דוד, אברבנאל]. בתמורה, ה' ייחד את השגחתו עליהם [מלבי"ם], יהיה להם לעוזר ולמושיע [מצודת דוד], ויקיים עמם קשר המייצג ייחוד אלוהי תדיר ושלם [חומת אנך].
אולם, חזון זה מותנה במילים החותמות את הפסוק: בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה. בניגוד לימי הבית הראשון, אז הוכיחו הנביאים את העם שוב ושוב על היעדר מידות אלו, הגאולה העתידית דורשת בניין בלב שלם ובאופן ראוי [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו אינן רק תיאור של המציאות העתידית, אלא תנאי הכרחי. מכיוון שקיבוץ גלויות זה אינו תהליך טבעי אלא פלאי, הוא יתרחש רק אם העם יהיה ראוי לכך בזכות מעשיו [מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד]. הקשר שייווצר יהיה קשר של נאמנות מוחלטת, בדומה לברית אירוסין [רד"ק].
באשר למשמעות הדרישה, ישנן גישות שונות המקבילות זו לזו: יש המפרשים כי אמת מתייחסת להנהגה שבין אדם לחברו, בעוד צדקה מכוונת למצוות שבין אדם למקום [מלבי"ם]. מנגד, יש המחלקים זאת כך שאמת מסמלת את האמונות הנכונות והמצוות הרוחניות, ואילו צדקה מייצגת את קיום המצוות המעשיות [אברבנאל].
מתוך הבנה זו, הפסוק נועד גם לעודד את שבי ציון בתקופת בית שני ולהסיר את חששם. אף על פי שרבים מהגולים טרם שבו לארצם, הנביא מבהיר כי הגאולה השלמה והטובה המרובה מוכנות עבורם, ובלבד שייטיבו את מעשיהם ויתפללו על כך. לפיכך, עליהם לא להקטין בערכו של בניין המקדש השני, שכן דרכו ועל ידי התנהגות מוסרית ורוחנית ראויה, יכולה להתממש ההבטחה הגדולה [מצודת דוד, מלבי"ם].