הבטחת הגאולה נושאת בחובה חזון של שינוי רוחני ומוסרי עמוק, שבו חזרת השכינה לירושלים שזורה בהתנהגותם של יושביה. ה' מכריז על שובו לציון ועל כוונתו לשכון בתוך העם, להחזיר את הנבואה ואת הקדושה לימי קדם. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכרזה זו על שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן אינה הבטחה מוחלטת, אלא מותנית במעשי העם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. קיבוץ הגלויות הראשוני מהווה רק הכנה לגאולה השלמה. העם, שחשש כי השכינה לא תשוב לשרות בבית שני, מקבל מסר ברור: האפשרות להשראת השכינה קיימת, אך היא תלויה בבחירתם להיטיב את דרכיהם ולשמוע בקול ה' [מלבי"ם].
התנאי המרכזי להשראת השכינה טמון במילים וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת. תואר זה מבטא את השלמות המוסרית של התושבים, אשר יעשו משפט צדק בין אדם לחברו, ידברו אמת באמונה, ולא יימצא בפיהם כזב או תרמית [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. דרישה מוסרית זו של הימנעות מעוולה חלה על כל ארץ ישראל, אך ירושלים מוזכרת במפורש בהיותה עיר הבירה וראש הממלכה [רד"ק].
כפועל יוצא מתיקון החברה, מקום המקדש, המכונה וְהַר ה' צְבָאוֹת, יזכה לתואר הַר הַקֹּדֶשׁ. קדושה זו נובעת מעצם ירידת כבוד ה' והשראת שכינתו במקום [מצודת דוד, אברבנאל]. השגת מעלה זו תלויה גם בכך שהכוהנים המשרתים בהר יהיו קדושים בעבודתם [מלבי"ם], והיא טומנת בחובה הבטחה נוספת כי ההר לא יחולל עוד לעולם על ידי זרים [רד"ק].