ההיסטוריה של הענישה האלוהית משמשת כערובה לקיום ההבטחות העתידיות לטובה. ה׳ מצהיר כי כשם שהגזירות הקשות שהוטלו על דורות העבר התממשו במלואן, כך גם תוכניותיו להיטיב עם העם מוחלטות ובלתי הפיכות.
הפרשנים מסבירים כי המילה זממתי מבטאת מחשבה, החלטה או גזירה אלוהית, והמילה בְּהַקְצִיף מתארת את הזמן שבו אבות האומה הכעיסו את ה׳. רוב הפרשנים מסכימים כי הביטוי וְלֹא נִחָמְתִּי משמעותו שה׳ לא הפך את מחשבתו, לא התחרט ולא חזר בו מהעונש המתוכנן. הפורענות יצאה אל הפועל בדיוק במידה שתוכננה, עד כדי חורבן הארץ והגליית העם [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
במבט עמוק יותר, עולה השאלה מדוע ה׳ לא חזר בו מהגזירה הרעה. הרי פעמים רבות גזירות אלוהיות מלוות בציפייה שהעם ישוב בתשובה, ואז ה׳ יתנחם ויבטל את העונש. על כך מוסבר כי במקרה זה, הרעה לא הייתה רק עונש לשמו, אלא נועדה לתכלית חיובית של מחיקת הפשעים וטיהור העם לקראת עתיד טוב יותר. מאחר שהמטרה הסופית של העונש הייתה טובה, הגזירה הייתה מוחלטת וה׳ לא התנחם עליה בעת שנגזרה [מלבי"ם].
התממשותה המלאה של הרעה בעבר נושאת בחובה מסר מעודד לעתיד. העובדה שה׳ לא חזר בו מכוונתו להעניש, מלמדת על העתיד לבוא: כשם שה׳ לא התנחם על הרעה שהביא, כך הוא בוודאי לא יתנחם ויחזור בו מהטובה שהוא מתכנן להביא כעת [רש"י].