השחתה מוסרית עמוקה ואובדן מוחלט של דרך הישר מובילים חברה לאגירת עושר על חשבון החלש, ומביאים עליה את חורבנה. תושבי שומרון מתוארים כמי שאיבדו לחלוטין את המצפן המוסרי שלהם, עד כדי כך שלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה. המילה נְכֹחָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כדבר ישר, ראוי והוגן, וכתיאור להליכה בדרך הישרה. לא מדובר באנשים שמעשיהם מעורבים בטוב וברע, אלא בכאלה ששכחו לחלוטין כיצד לנהוג ביושר ואינם מסוגלים לעשות אפילו מעשה ראוי אחד [רד"ק]. יש המבחינים כי חוסר הידיעה לעשות נכוחה מתייחס לפגמים שבין אדם למקום, בעוד המשך הפסוק מתמקד בעוולות שבין אדם לחברו [מלבי"ם].
בהמשך, הנביא מגנה את הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם. המילה הָאוֹצְרִים משמעה אוספים וטומנים, ואילו חָמָס וָשֹׁד מתוארים כממון ורכוש שנלקחו בכוח הזרוע, באמצעות סחיטה וגזל. חומרת מעשיהם מודגשת בכך שהם אינם שודדים מתוך דוחק, צורך קיומי או רעב, אלא גוזלים ללא כל הכרח, רק כדי לאגור עוד ועוד הון בארמונותיהם [מצודת דוד].
מציאות זו יוצרת היפוך היסטורי ומוסרי קשה: עם ישראל, שהוזהר עם צאתו ממצרים שלא ללמוד ממעשי התועבה של גויי הסביבה, הידרדר לשפל כזה שמעשיו מעוררים תדהמה אפילו בקרב העמים השכנים. בשל כך, ה׳ עצמו מזמן ומייעד את אותם עמים לעלות על שומרון ולהענישם [מלבי"ם]. מאחר שדרכם כה מעוותת, ה׳ בוודאי לא יעמוד לעזרתם [מצודת דוד], והעונש הצפוי להם הוא מידה כנגד מידה: כל אותם אוצרות שגזלו, חמסו ואגרו בארמונותיהם, יהפכו לבסוף לבזה ולשלל בידי אויביהם [רד"ק].