קריאה אלוהית דחופה מופנית אל שליחי ה' להעביר מסר של אזהרה חמורה לעם ישראל בטרם תתרחש פורענות. הפרשנים מסכימים כי הציווי בפסוק מופנה כלפי הנביאים, הנדרשים להקשיב לדבר ה' ולהתריע בפני העם.
המילה שמעו מכוונת להאזנה לגזירה האלוהית או לנבואה עצמה. לאחר מכן, הציווי וְהָעִידוּ מתפרש כלשון התראה. פעולת ההתראה נעשית לרוב בנוכחות עדים, כדי שהחוטאים לא יוכלו להכחיש בעתיד שהוזהרו מראש [מצודת ציון]. מטרת הנביאים היא להעיד ולהזהיר את העם עוד בטרם תבוא עליהם הרעה [רד"ק].
באשר לתוכן האזהרה ומהות הפורענות, מציגים המקורות כיוונים שונים. יש המפרשים כי ההתראה היא מפני רעידת אדמה עתידית, או מפני אויב שיבוא ויגדע את קרנות המזבח [אבן עזרא]. מנגד, יש החולקים על הקישור לרעידת האדמה, וסבורים כי פשט הכתובים מתייחס לבואו של אויב שיפלוש ויחריב את הארץ. על פי גישה זו, העונש יכוון למזבחות בית אל וכן למבני הפאר של השרים והמלכים, כדוגמת בתי החורף, בתי הקיץ ובתי השן [אברבנאל].
רובד עמוק יותר קושר את עדות הנביאים למפלה המדינית והרוחנית של הממלכה מול אשור. ישראל נמשלים לציפור שנלכדה בפח שטמן מלך אשור, כאשר ה"מוקש" שהוביל ללכידה זו היה חטא עבודת העגלים. חטא זה גרר אחריו מחלוקות פנימיות והלשנות לשלטון הזר, וכיוון שבעוון שורשי זה נחתם דינם, מצווים כעת הנביאים להשמיע את עדותם ולהתריע בבית יעקב [מלבי"ם].