קריאה דרמטית מופנית אל אומות העולם, המזמינה אותן לחזות בקריסתה המוסרית ובחורבנה הקרב של ממלכת ישראל. במקום להסתיר את קלון האומה, ה' מצווה במפורש לזמן את האימפריות השכנות להשקיף על עיר הבירה. הזמנה זו מהווה היפוך גמור לקינת דוד המפורסמת "אל תגידו בגת", שכן כאן ה' בעצמו דורש לפרסם את הבושה ברבים [רד"ק].
הנביא קורא הַשְׁמִיעוּ, קריאה המכוונת אל המלכים, השרים והרוזנים היושבים בתוך אַרְמְנוֹת באשדוד – המייצגת את הפלשתים שבגבול – ובארץ מצרים הרחוקה יותר [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ההכרזה נעשית מעל גגות הארמונות הגבוהים, שכן זהו המקום שבו נהגו כרוזים לעמוד ולהשמיע את קולם להמונים [מלבי"ם].
האומות נקראות להיאסף עַל־הָרֵי שֹׁמְרוֹן. העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל, שכנה על הר והייתה מוקפת בהרים נוספים, כך שההתאספות על הפסגות סביבה אפשרה לאויבים להשקיף מלמעלה אל תוך העיר ולראות היטב את המתרחש בה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
באשר למטרת ההזמנה של המעצמות הזרות, מציגים הפרשנים מספר כיווני חשיבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהזמנה צבאית. ה' נותן לאויבים רשות להיכנס לארצו, להתאסף למלחמה ולבצע את הדין באנשי שומרון [אבן עזרא, מלבי"ם]. הקריאה וּרְאוּ נועדה לעודד את האויבים שלא לפחד לצאת לקרב, שכן אם יביטו פנימה הם יראו המולת מלחמה, חברה משוסעת ולבבות חלוקים, מה שיהפוך את העיר לטרף קל שיימסר בידם ללא קושי [מצודת דוד]. לפי קו מחשבה זה, התושבים העֲשׁוּקִים הם בני שומרון שעתידים להישדד ולהיעשק על ידי צבאות האויב שיעלו עליהם [אברבנאל].
מנגד, פרשנים אחרים מבינים את ההזמנה לא כקריאה למלחמה, אלא כקריאה להיות עדים לשפל המוסרי העמוק של ישראל. האומות מוזמנות לראות את המְהוּמֹת – מילה המבטאת שיבוש של הסדר התקין ומתייחסת לרוע המעשים והחטאים שבין אדם למקום [מלבי"ם], וכן את העֲשׁוּקִים, שהם האנשים החלשים הנעשקים בידי מנהיגיהם ועושקיהם מתוך העם [מצודת ציון, מלבי"ם]. זווית מרתקת במיוחד מציעה שהקריאה לאשדוד ולמצרים, אומות שהיו ידועות בעצמן בגזל, ניאוף ועבודה זרה, נועדה ליצור השוואה מזעזעת. האומות הללו מוזמנות להשקיף על שומרון ופשוט להתפלא; החמס, הרצח והעושק בישראל כה רבים, עד שאפילו הגויים הפושעים ביותר יראו שכל הרעות שלהם מתגמדות לעומת הנעשה בשומרון [אברבנאל].
נוסף על הפירושים ההיסטוריים, קיימת גישה לשונית-סמלית המפרשת את שמות המקומות בפסוק לא כתיאור גיאוגרפי של אומות זרות, אלא כרמזים לבאות. המילה "אשדוד" נדרשת מלשון שוד ושודד, והמילה "מצרים" מלשון צרה ומצור. לפי קו זה, הפסוק כלל אינו פונה לגויים, אלא מזהיר את בני ישראל עצמם: מכיוון שארמונותיהם בשומרון מלאים בחמס, הרי שמידה כנגד מידה, שוד וצרה עתידים לבוא על ארמונותיהם שלהם [אברבנאל].