עמוס, פרק ו׳, פסוק י״ב

כשם שאי אפשר שהַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים מבלי לשבור את פרסותיהם, ואין טעם לשאול אִם יַחֲרוֹשׁ אדם סלע בַּבְּקָרִים שכן הבהמות ייהרסו ללא רווח, כך חברה אינה יכולה לעוות את יסודותיה המוסריים ולהמשיך להתקיים. העם חי באשליה שיוכל לנטוש את דרך הישר, אך לבם האטום והגאה ימנע מהם להינצל מחרב המלחמה ומרעב. חורבן זה מתרחש כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה, כאשר במקום משפט צדק ומצוות ה' שנועדו להביא שלום, מילאתם את הארץ בעושק ובעבודה זרה. כך הפכתם את הצדק לעשבים מרים ורעילים המביאים מוות, במקום שיקיימו את העולם. לבסוף, מי שפועל נגד סדרו של עולם ומחריב את יסודות הצדק, ממיט על עצמו אבדון בדיוק כמו מי שמנסה לחרוש סלע.